הקדמה

בשבוע החולף שמענו, לצערנו, על מספר מקרי אלימות קשים בקרב בני נוער, שחלקם הגיעו עד כדי רצח. במאמר זה, אנו מעוניינים לדון בהתייחסותה של התורה לאלימות, מתוך עיון בשני איסורים שלכאורה נראים דומים: איסור גניבה ואיסור גזילה.

בקריאה פשוטה ניתן היה לחשוב שגניבה וגזילה הם היינו הך. אולם, התורה השתמשה בשני מושגים שונים, והדבר מלמד על כך שהאיסורים שונים זה מזה. יתירה מזאת - העונש על שתי העבירות שונה: הגזלן חייב להשיב את מה שלקח ותו לא, ואילו הגנב חייב להשיב את מה שלקח בתוספת קנס בשווי החפץ הגנוב.

חומרתו של הגנב

ההבנה המקובלת היא שההבדל בין שני האיסורים קשור לשאלת האלימות: הגזלן נוטל את החפץ מבעליו באלימות, בעוד שהגנב מעדיף ליטול את הממון בסודיות ובחשאיות. הגמרא בבבא קמא (עט:) מקבלת את האבחנה הזו, ומתוך כך היא מסבירה מדוע עונשו של הגנב חמור מזה של הגזלן.

הגמ' מסבירה שההבדל בין עונשו של הגזלן ובין עונשו של הגנב נובע מהתייחסותם לקב"ה. הגזלן מעיז פניו גם כלפי הנגזל וגם כלפי הקב"ה. כלומר, הגזלן אינו מוטרד מאיסור 'לא תגזול' הקבוע בתורה, וגם לא מכך שהנגזל ינסה לעצור בעדו. הגנב, לעומת זאת, מפחד מאוד מבעל הממון (ולכן הוא פועל בסתר), אך מאיסורו של הקב"ה לא איכפת לו כלל.

אם כן, הגזלן משווה את כבוד הקב"ה לכבוד בשר ודם - הוא לא חושש מאף אחד. הגנב, לעומת זאת, קובע שהוא מפחד רק מבני אדם ולא מן הקב"ה ומאיסוריו. קביעה זו של הגנב היא שהביאה את התורה להענישו בעונש הכבד של תשלום הגניבה בתוספת תשלומי הכפל.

חומרתו של הגזלן

על פי הסבר הגמ', חומרת מעשהו של הגנב קשורה להלכות שבין אדם למקום. הגמרא לא מתייחסת לשאלת חומרת האיסור במישור שבין אדם לחבירו.

במישור הזה, של בן אדם לחבירו, יש מקום לשתי הבנות הפוכות:

מחד גיסא, מעשיו של הגנב הם מעשים חמורים יותר, משום שהוא פולש לפרטיותו של האדם וחודר בסתר לתוככי ביתו. רבים יאמרו שהם מעדיפים להיות נוכחים בהתמודדות ישירה מול תוקף, ולא לחזור לביתם ערב אחד ולגלות שמשהו אחר התנהג בביתם כבתוך שלו, חיטט בדבריהם ואף נטל חלק ממונם.

מאידך גיסא, נראה שדווקא מעשהו של הגזלן שפל יותר ופוגע יותר: הגזלן מפגין אלימות וכוחניות כלפי הנגזל, ולמעשה מעמיד אותו במצב של חוסר אונים. מעתה ואילך הנגזל יחשוש באופן תמידי לבטחונו ולבטחון ממונו, משום שבכל עת שהיא יכול לבא משהו וליטול את אותו ממון בכוח הזרוע.

אם כן, במסגרת שבין אדם לחבירו איסור גזלה איננו איסור חלש יותר מאיסור גניבה, וזאת בשל האלימות שבגזילה.

המרים יד על חבירו

ואכן, במקומות רבים בדברי חז"ל אנו מוצאים גינויים מפורשים של תופעות שונות של אלימות. נציין שתי דוגמאות בולטות לגינויים כאלה, מתוך הדגשה שמדובר על שתי דוגמאות בלבד מתוך רבות אחרות:

א. הגמרא בסנהדרין נח: מביאה את דבריו של ריש לקיש, הקובע שכל המרים יד על חבירו נקרא רשע, אף על פי שלא הכהו בפועל. אם אדם יעשה זאת בפועל, על אחת כמה וכמה שהוא יקרא רשע.

ב. המשנה בפרק השמיני בבבא קמא (צב.) קובעת שאדם שחבל בחבירו אינו זוכה לכפר על חטאו עד שירצה את חבירו. החובל יכול היה לחשוב שבאמצעות תשלומי החבלה הוא יתנער לחלוטין מהמעשה שעשה, אך המשנה אומרת במפורש את ההפך כדי להדגיש זאת.

כלומר, בעבירות כמו חבלה, דהיינו בעבירות של הפעלת אלימות, ישנה בעיה משמעותית מאוד של פגיעה בין אישית. פגיעה כזו לא דורשת רק תשלום ממוני, אלא גם התנצלות כנה ואמיתית של החובל: שיישיר מבט כלפי הנחבל ויבקש מחילה על מה שעשה. דרישה זו להתנצלות נכונה, מן הסתם, בכל פגיעה של אדם בחבירו (אדם שהזיק את ממון זולתו, אדם שהעליב את חבירו וכו'), ועם זאת המשנה הביאה אותה דווקא כאן, ביחס למי שהשתמש באלימות כלפי הזולת, כדי ללמד אותנו עד כמה שימוש כזה הוא חמור.

המלחמה באלימות

לסיום, נחזור אל הנתון המצער אשר בו פתחנו, בדבר ריבוי מקרי האלימות, בעיקר בקרב צעירים. נדמה, שבכדי לנסות ולהתמודד עם תופעה זו, אנו מוכרחים להבהיר לכל אותם אנשים אלימים שהמעשים שהם עושים לא נתפסים רק כפגיעות ממוניות. אנשים רבים חושבים שאין הבדל בין הפגיעה ברכושו של אדם ובין הפגיעה בגופו, משום שעל שתיהן ניתן לפצות, בצורה כזו או אחרת, באמצעות תשלום כסף. על פי ההלכה, כפי שראינו, הדברים שונים - אדם שהשתמש באלימות כלפי זולתו לא רק התחייב לשלם, אלא גם הפך לרשע, ועל כך עליו להתנצל ולבקש מחילה.

הקב"ה נטע באדם לא רק כוח רוחני, אלא גם כוח פיזי, וכוח זה נועד לשימוש למטרות חיוביות בלבד. השימוש בכוח ובאלימות כלפי אחרים מהווה השחתה של יצירת הקב"ה, ולכן ברור מדוע ריש לקיש קובע שהמרים יד על חבירו הוא רשע.