גדרי שליחות

מסירת סמכות או ידא אריכתא

במסכת קידושין (מא.) שנינו שניתן לבצע פעולות מסוימות על ידי שליח, לכן קובעת המשנה שיכול אדם לקדש אישה על ידי שליח. מקור הדין הזה נמצא דווקא בפרשת גירושין, וכך לומדת הגמרא:

"ושלח, מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה מלמד שהיא עושה שליח".

כמובן שהדין הזה לא מצטמצם רק לשני התחומים האלה, כידוע גם מצוות מסוימות ניתן לעשות על ידי שליח, כך למשל מצוות מילה הנעשית בדר"כ על ידי מוהל מוסמך ולא על ידי אבי הבן. נושא השליחות נידון רבות אף בתחום הקנייני, אדם יכול לשלוח שליח לקנות עבורו חפץ מסוים או לפרוע את חובו. במסגרת הדברים, נדון בשאלה מרכזית שעסקו בה רבים, הנוגעת לאופי השליחות.

אפשרות אחת היא להבין שמדובר במסירת סמכות מיד המשלח ליד השליח. המשלח מוסר לידיו של השליח את המפתחות לביצוע הפעולה, וכתוצאה מכך פעולת השליח תתייחס למשלח, וכך הוא יכול לקדש לו אישה. מאידך, ניתן להעלות הבנה אחרת, ייתכן וזהותו של השליח משתנה עקב מינוי השליחות. המשלח כביכול הופך את השליח לחלק ממנו וכך הוא מסוגל לבצע עבורו פעולות, ובלשון הגמרא: "ידא אריכתא". כעת נבחן מספר שאלות התלויות בחקירה זו.[1]

שליח נעשה עד

כבר האמוראים נחלקו בשאלתנו סביב מספר סוגיות. לדעת רב (קידושין מג.) שליח נעשה עד, דהיינו – אדם הנשלח לקדש את האישה יכול לתפקד גם כעד על מעשה הקידושין. לעומתו, רב שילא סובר שאין שליח נעשה עד, ונצטט את נימוקו: "כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה". ברור מדברי רב שילא שהסיבה שהשליח אינו יכול להיות עד, היא משום שהוא מקבל את זהות המשלח. לכן, כמו שהבעל עצמו אינו יכול לתפקד כעד על קידושיו, שהרי הוא נוגע בדבר, הוא הדין אף בשלוחו. כנראה שלדעת רב הסובר ששליח נעשה עד, אין לשליח את זהות המשלח אלא שהוא רק מוסמך מטעמו, ולכן הוא יכול גם להעיד על המאורע.

דין 'בבעלים' והפרת נדרים

מחלוקת נוספת מצינו בדיני שומרים. המשנה קובעת שהשואל חייב לעולם, ואפילו באונס (בבא מציעא צג.), אמנם, מצינו חריג אחד לכלל זה והוא דין "בבעלים". כאשר המשאיל עובד עבור השואל, הרי שנפטר השואל מכל נזק שיגרם לחפץ השאול, וכדברי הפסוק: "אם בעליו עמו לא ישלם" (שמות כ"ב, יד). והנה מסתפקת הגמרא (שם צו.) האם ניתן ליישם את דין "בבעלים", גם כאשר שלוחו של המשאיל עובד עבור השואל. מציעה הגמרא שהדבר תלוי במחלוקת התנאים בנוגע להפרת נדרים, לדעת ר' יאשיה אין שליח הבעל מוסמך להפר את נדרי אשתו, שכן מפורש בתורה: "אישה יקימנו ואישה יפרנו". ר' יונתן חולק על דבריו, לדעתו מאחר ושלוחו של אדם כמותו בכל התורה, לכן הוא יכול גם להפר את נדרי אשתו. ונראה שמחלוקת כפולה זו, יסודה בחקירה שהעלנו לעיל, לדעת ר' יונתן זהות השליח היא כזהות הבעלים ממש, ממילא יכול השליח להפר את נדרי אשת המשלח וכן לתפקד כמשאיל עצמו לעניין דין "בבעלים". ר' יאשיה חלוק עליו ביסוד דין שליחות, לדבריו, אין השליח כידו של המשלח ממש, אלא פועל לטובתו בלבד. לכן, הוא לא יכול לתפקד עבורו בתחומים שבהם נדרשת זהות גמורה של המשלח כמו דין "בבעלים", או הפרת נדרים.[2]

נשתטה המשלח

דיון מעניין עולה כאשר אדם מינה שליח לכתוב ולתת גט לאשתו, ולאחר מכן נשתטה המשלח, עוד לפני נתינת הגט לאישה. מאחר ושוטה אינו מגרש שכן הוא מחוסר דעת, קבע ר' יוחנן שלא יכתבו את הגט עד שיחזור המשלח לשפיותו (גיטין ע:). אולם, נחלקו הראשונים מהי רמת הפסול כאשר המשלח שוטה, הטור פסל גט זה אפילו מדאורייתא וכתב שאינו כלום (אה"ע סי' קכ"א סק"ב). לעומתו הרמב"ם דייק בלשונו וכתב שהגט פסול (הל' גירושין פ"ב הט"ו), ומשמעות המילה "פסול" בלשונו של הרמב"ם היא שהגט רק נפסל מדרבנן (כך מבואר בדבריו בהל' גירושין פ"י ה"א).

ומסברא נראה שגם מחלוקת זו שורשה בהבנת דין שליחות. לדעת הטור, השליח מקבל את זהותו של המשלח ולכן אין לשליח כל יכולת לפעול באופן עצמאי, ומאחר והמשלח נשתטה הרי שהגירושין בטלים. לעומתו, הבין הרמב"ם שמינוי השליחות אינו בגדר יצירה של זהות חדשה, וכיוון שהשליח קיבל את הסמכות לבצע את הגירושין הרי שאין הוא כבול עוד למשלח וביכולתו לתפקד באופן עצמאי אפילו כאשר המשלח נשתטה (אך כאמור הגירושין נפסלים מדרבנן).[3]

שליח קבלה ושליח הולכה

עד כה דנו במינוי שליח מצד הבעל להוליך את הגט. אך כאמור, הגמרא בקידושין נדרשת ללימוד נוסף על מנת לרבות שהאישה אף היא יכולה למנות שליח לקבל את גיטה מיד בעלה. התוס' רא"ש (קידושין מא. ד"ה ושלחה) תמה על הצורך בלימוד כפול לשליח הבעל ושליח האישה, והשיב שישנה סברה לומר שאין האישה יכולה למנות שליח לקבל את גיטה. זאת משום ששליחות כרוכה במסירת סמכות כלשהי, ואילו בתהליך הגירושין האישה היא פסיבית ואינה מבצעת כלום. לאור זאת ניתן להבין, שאכן שליחות לקבלת הגט שונה באופייה משליחות הולכתו, שכן בשליחות זאת אין סמכות שהשליח מקבל מהאישה (שכן היא עצמה נטולת סמכות ומתגרשת בעל כורחה). שליחות לקבלה היא ודאי שינוי זהות השליח והפיכתו למעין תיבת דואר של האישה.

לאור חילוק זה ניתן ליישב כמה הבדלים הקיימים בין שליח הולכה ושליח לקבלה. הרמב"ם פסק שרק שליח קבלה יש למנות בנוכחות עדים (הל' גירושין פ"ו הל' א'), ניתן להסביר עובדה זו על פי יסוד חשוב שחידש הרב סולוביצ'יק. לדבריו, כל שינוי בזהותו של אדם מחייבת נוכחות של עדים, כך שינוי מעמדה של האישה מפנויה למקודשת ולהיפך דורש נוכחות עדים, וכך גם כאן כאשר השליח מקבל את זהותו של המשלח. לפי דברינו מובן, שכל זה אמור רק לגבי שליח קבלה שאכן משנה את זהותו בעת מינויו, אך שליח הולכה הפועל רק כמוסמך של הבעל אינו משנה את זהותו, ומתמנה גם ללא עדים.

כך גם ניתן להסביר שלדעת מספר ראשונים שליח קבלה אינו יכול למנות שליח אחר. גם הדין ששליח יכול למנות שליח נלמד באותה סוגיה בקידושין, אולם הרמב"ן הגביל את הדברים רק לשליח הולכה (עיין בר"ן על גיטין דף טו. באלפס ד"ה אמר רבא). את דבריו ניתן להסביר לאור החילוק שהצענו לעיל בין השליחים, ייתכן, שרק שליח להולכה שפועל מתוקף סמכות שהוענקה לו על ידי הבעל יכול להעביר את אותה סמכות לשליח אחר. שליח קבלה מתפקד כידה הארוכה של האישה, ואי לכך הוא משולל עצמאות ואין בידיו סמכות שאותה הוא יכול להעביר הלאה, וממילא הוא אינו יכול למנות שליח אחר.