הקדמה
הרמב"ם, בתחילת הלכות ברכות (פרק א' הלכה ד'), מחלק את הברכות לשלוש קבוצות:
א. ברכות שמברכים לפני קיומן של מצוות שונות.
ב. ברכות שבח והודאה להקב"ה על אירועים שונים.
ג. ברכות הנהנין.
הקבוצה השלישית כוללת בעיקר את הברכות אותן אנו מברכים לפני ואחרי אכילה או שתייה. הגמרא בתחילת הפרק הרביעי בברכות קובעת, שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. הגמרא מנסה למצוא מקור להלכה זו בכתובים, אך מסיקה לבסוף שמדובר על סברא פשוטה - הקב"ה ברא הנאות שונות בעולמו, והתיר לאדם ליהנות מהן רק לאחר שיברך.
כאמור, ברכות הנהנין קשורות בעיקר לאכילה ולשתייה. במאמר זה, אנו מעוניינים לדון בסוג שונה ומצומצם יותר של ברכות הנהנין - ברכות הריח.
הבעתיות בהנאת הריח
לכאורה, אין סיבה לחלק בין שני סוגי ההנאות: בדיוק כמו שהנאת האוכל דורשת ברכה לפניה, כך גם הנאת הריח דורשת ברכה לפניה. ואכן, הרמב"ם (הלכות ברכות, פ"ט ה"א) והטור (אורח חיים, ריש סימן רטז') כתבו ש"כשם שמברכים על המאכל כך מברכים על הריח".
למרות זאת, הגמרא בברכות (מג:) לומדת את החובה לברך על הריח מן הפסוק החותם את ספר תהילים "כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה": הריח הוא הדבר שהנשמה בלבד, ולא הגוף, נהנית ממנו, ועל כן הפסוק עוסק בברכת הריח. אם כן, לפנינו פסוק מיוחד המלמד על חובת הברכה על הריח. לכאורה, הדבר לא מתאים למסקנת הגמרא בתחילת הפרק הרביעי במסכת ברכות, שם נאמר שאין צורך במקור כתוב לברכות, משום שסברא פשוטה היא שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה.
הפסוק המצוטט בדף מג: מבהיר את הבעתיות שבברכת הריח. הגמרא בתחילת הפרק הרביעי אמנם קבעה שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, אך היא לא הגדירה באופן מדוייק מהי הנאה. למשל, אדם שסך את בשרו בשמן, ודאי נהנה מפעולה זו (והראיה לכך היא שביום הכיפורים, אשר בו נאסרה כל הנאה, נאסרה גם הסיכה), אך לא שמענו בשום מקום שהוא חייב לברך על הנאה זו. כמו כן, אדם ששמע נגינה או שירה מן הסתם נהנה מאוד, וגם כאן לא שמענו בשום מקום שהוא חייב לברך.
אם כן, ניתן היה לומר שהריח משתייך לקבוצת הסיכה והשמיעה, ולמרות ההנאה שבו, אין חובה לברך עליו. בכדי לשלול את ההבנה הזו צריכה הייתה הגמרא להביא פסוק מיוחד שילמד על החובה לברך גם על הריח.
שתי הבנות בהנאת הריח
את החובה לברך על הנאת הריח ניתן להבין בשתי דרכים:
א. הפסוק קובע שלמרות שהריח לא מוגדר כהנאה מוחשית וממשית, יש צורך לברך עליו.
ב.הפסוק קובע שהריח מוגדר כהנאה מוחשית וממשית.
הדרך הראשונה משתמעת מלשון הגמרא, שאמרה שהגוף לא נהנה מן הריח. הדרך השנייה באה לידי ביטוי בכמה מקומות. המקום הראשון הוא התוספות בדף מג. בברכות. להבנת דברי התוס' שם, יש להקדים ולומר שישנן חמש ברכות ריח: בורא מיני בשמים, בורא עצי בשמים, בורא עשבי בשמים, בורא שמן ערב, וברכת 'שנתן ריח טוב בפירות'. התוספות בדף מג. שואלים מה דינו של אדם שנכנס לחנות של בשמים ולא יכול לקבוע בדיוק את מקור הריח. ההצעה המתבקשת היא שאותו אדם יברך את הברכה הכוללת - בורא מיני בשמים, והתוס' אכן מביאים את דבריו של השר מקוצי שפסק כך להלכה.
אולם, התוס' מביאים גם דעה חולקת, לפיה מי שלא יודע מהי הברכה המתאימה למצבו, צריך לברך "שהכל נהיה בדברו". מדובר על הצעה מחודשת מאוד, משום שברכת "שהכל" מיועדת, באופן פשוט, רק לאכילה ולשתייה. ייתכן שביסוד החידוש של התוס' עומדת הדרך השנייה שהצענו לעיל: הגמרא מביאה פסוק מיוחד, שמלמד על כך שההנאה מהריח היא הנאה משמעותית, המקבילה לאכילה. אם האדם המריח אכן מבצע סוג מסוים של אכילה, ניתן להבין מדוע הוא יברך שהכל נהיה בדברו.
ניתן להביא ראייה נוספת להקבלה שבין הרחה ואכילה מהסוגייה בעבודה זרה סו:. כידוע, חכמים אסרו את יינם של הגויים. הגמרא שם מדברת על אדם שמריח יין של גוי, ומסבירה שסוג מסויים של הרחה (באמצעות 'בת תיהא' - מעין קש שמאפשר לשאוף את היין) אסור מדין יין נסך. לכאורה, האיסור הוא רק בשתיית יין נסך, אך הגמרא הבינה, כנראה, שגם ההרחה נתפסת, במידה זו או אחרת, כשתייה.
ביטוי נוסף לכך שהריח נתפס כהנאה ממשית ומוחשית הוא הצורך בריח ש"יש לו עיקר". ההלכה היא כי ישנה חובת ברכה רק כאשר מקור הריח עומד לפני המריח והוא יכול לברך עליו. ניתן להסביר שחכמים הבינו שריח שאין לו עיקר דומה יותר להנאות כמו סיכה או קול נעים, ועל כן קבעו שאין צורך לברך עליו.
דין טבק
דרך אגב, ההלכה האחרונה מעשית מאוד ביחס לטבק אותו נוהגים לחלק בבתי כנסת. בדרך כלל, מקור הריח של הטבק הוא מקור חיצוני שממנו ספג הטבק את הריח, אך הטבק עצמו חסר ריח. יש שהסבירו שאם הטבק ספג את הריח ממקור אחר, כעת הוא עצמו נחשב לריח שיש בו עיקר, וממילא ניתן לברך עליו. אולם, הבאר היטב (אורח חיים, סימן רטז', ס"ק יג'), וכן היעב"ץ (בסידורו) פסקו שאין לברך על טבק. על כן, נראה לעניות דעתי שלכתחילה יש להחמיר, כדי לא להיכנס לספק ברכות, ולא להריח טבק כזה.