"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כ"ד, א).
פסוק זה מתאר את הליך הגירושין על פי התורה, ודינים רבים נלמדו ממנו. הפעם ננסה לעמוד על קבוצת הלכות הנלמדות מכך שהתורה ציינה את אופיו של ספר הגירושין ("גט" בלשון חכמים ובלשוננו), כ-"ספר כריתות".
באופן כללי ניתן לומר כי "כריתות" מציינת את הדרישה לכך שהניתוק בין האיש לאישתו המתבצע בגירושין, יהיה חד וחלק, לא מותיר ספק, ובמילה אחת - טוטאלי. הדרישה הזו מחלחלת אפילו לרבדים מעשיים-סמליים הקשורים במעשה הפיזי של נתינת הגט: כך למשל, לגבי מקרה בו הגט היה מחובר לחוט, והבעל זרק לאישה את הגט והשאיר את קצה החוט בידיו. ההלכה היא שאם הבעל מסוגל להחזיר לעצמו את הגט מתוך ידה, באמצעות משיכת החוט, הרי שאינה מגורשת. הגמרא (בבא-מציעא ז.) מסבירה דין זה ע"י הדרישה לכריתות, וכפי שמסביר שם רש"י: "כריתות - הבדלה, שיהיו מובדלים זה מזה, והרי אגודים הם בחוט זה".
בחרתי לפתוח בדוגמא זו כדי לתת מוחשיות לדרישה. אמנם, עיקר היישום של הדרישה לכריתות לא קשור למעשה הנתינה של הגט אלא לתוכן שלו. כידוע, עיקר תפקיד הגט הוא לנתק את הקשרים שבין האיש לאשתו ולהתיר את האשה לנישואין חדשים עם גברים אחרים, שהיו אסורים עליה בזמן הנישואין. מה קורה אם הבעל החליט שלא לבטל עד הסוף את האיסור, דבר המונע מהאשה להתחתן עם איש מסוים?
"המגרש את אשתו, ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני - ר אליעזר מתיר, וחכמים אוסרים" (גיטין פב.).
על פי המשנה, חכמים אינם מוכנים להכשיר גט חלקי שכזה, בעוד שר אליעזר מתיר. הגמרא בהמשך (פב:) מקשרת את דעת חכמים, שנפסקה להלכה, לצורך ב"כריתות" - גירושין שאינם מוחלטים, שחסר בהם מימד הטוטאליות, אינם גירושין.
עד עכשיו, עסקנו בסוף הרע של סיפור האהבה - הגירושין. מה לגבי תחילת הזוגיות, הקידושין - האם גם החיבור בין בני הזוג צריך להיעשות באופן טוטאלי? הגמרא בגיטין שם מתלבטת האם המח בין ר"א לחכמים קיימת במקביל גם לגבי קידושין: מצד אחד, בעניינים רבים ישנה דרישה הלכתית "ליישר קו" בתוך עולם האישות בין קידושין לגירושין, הנלמדת מהחיבור שיש בפרשיה בדברים (כ"ד, ב; ציטטנו ממנה לעיל) בין ה"יציאה" - הגירושין, ל"הויה" - הקידושין. מצד שני, דווקא בגירושין נפגשנו עם הדרישה המפורשת והחדה כתער ל"כריתות".
אם ננסה לבחון מה המצב "בשטח" מבחינת הסוגיות נשמע קולות סותרים. מצד אחד, מצאנו את קביעתו של רבא, בעניין מי שאמר לאישה שהוא רוצה לקדש רק את חציה:
"אמר רבא: "חצייך מקודשת לי" - אינה מקודשת ... "אשה" אמר רחמנא - ולא חצי אשה" (קידושין ז:)
ניתן להבין מכאן שהקשר שאמור לקשור את האישה אל האיש איננו יכול להיות חלקי - האשה כולה אמורה להתמסר אל הבעל.
מצד שני, לדעת ר יוחנן (קידושין ס.) אם אדם החליט לקדש אשה בהדרגתיות ("מעכשיו ולאחר שלושים יום"), כך שהאיסור המלא עליה יחול רק לאחר זמן, הקידושין כשרים. זאת, למרות שבינתיים אנשים אחרים יוכלו לקדשה במקביל אליו.
הראשונים (למשל תוספות שם, ד"ה אפילו) עמדו על הסתירה הזאת, ותירצו שיש הבדל בין מה שאמר רבא למה שאמר ר יוחנן: ר יוחנן מסכים שבסופם של הקידושין האשה כולה צריכה להיות מקודשת. בסך הכל הוא אמר שאפשר שהקידושין יכולים להיווצר באופן הדרגתי, לאט-לאט.
אם ננסה לקרוא את דברי התוספות לא רק במשמעותם ההלכתית הטהורה, אולי נוכל לשמוע מסר מורכב ועמוק שהתורה רוצה לומר לנו על קשר בין בני זוג: מצד אחד, התורה דורשת לקדש אישה שלמה ולא חציה - אי-אפשר לקבל רק את המראה שלה, או רק תכונות אופי מסוימות שהגבר מחבב בה. מהבחינה הזאת הקידושין הם טוטאליים - בני זוג אמורים לחלוק יחד את כל רבדי החיים והאישיות שלהם. מצד שני, מרגיעה התורה, לא חייבים לקפוץ למים בבת-אחת, המעבר מזרות לידידות אינטימית הוא תהליך ארוך ומורכב. ומכיוון שזהו תהליך - אפשר "לקחת את הזמן" ולאט-לאט להעמיק את הקשר האישי בין בני הזוג, עד שמחליטים להתחייב אחד לשני, באופן סופי וטוטאלי.