לקח לי זמן לאזור אומץ ולומר את זה ככה, אבל עכשיו אני אומר את זה בפה מלא ובלי שמץ של בושה: אני פשוט שונא גמרא. או, אם קשה לכם עם הלשון הקשה: אני לא סובל גמרא ובטח שלא תלמוד בבלי, או כל שם שתקראו לספרים האלו. אף פעם לא היה לי חשק ללמוד גמרא, וכל פעם שאני פותח את הספר הזה הוא דוחה אותי. אני לא מבין מה הספר הזה רוצה, ומה העניין באוסף התמוה הזה של ויכוחים ודיונים ארוכים, משעממים וקטנוניים, ולאן כל זה מוביל.
כל חברותא שיש לי בגמרא היא סיוט; אני יושב עם החברותא ומנסה רק להתבטל איתו כמה שיותר, או, אם נפלתי על אחד רציני כזה, אני פשוט משתדל להגיד 'כן' או 'הבנתי' במקומות הנכונים ולהימלט מהגמרא המציקה הזו. אני פשוט מחכה שהזמן יעבור והסדר ייגמר לכל הרוחות.
כשאני לומד גמרא אני מתמלא תסכול ונהיה מטומטם ומטושטש, כאילו שהגמרא עשתה בכוונה בשביל להשניא את עצמה על לומדיה, ובשביל לא לאפשר לאף אחד להבין מה הקטע שלה. והשאלה שלי היא: למה כולם משקיעים בעיקר בגמרא, ולמה לעזאזל הר"מ שלי מלמד, ובכל-כך הרבה התלהבות מעצבנת, גמרא? מה כולם מוצאים בה? ויותר מזה - מה הם רוצים ממני?
כאן אני רוצה להדגיש (לשם ההגינות ולא בשביל להתנצל), שזכורות לי כמה פעמים בודדות שהיה נחמד לי עם הגמרא והיא לא המאיסה את עצמה עלי מיד - בכל מיני קטעים של אגדתות ובסוגיות סימפטיות אחרות. אבל מהר מאוד זה עבר, כשנכנסתי לשיעור ושמעתי את הר"מ מתפלפל ומסבך את הכל, בעונג השמור למשביתי שמחות. ואז, כל מעט הסימפטיה שצברתי, התמוססה. מצטער.
למה אני כבר לא מתבייש? למה יצאתי מהארון? האמת היא שבהתחלה די התביישתי, כלומר, לא ממש התביישתי, פשוט לא העזתי לומר את זה בקול רם. זה נראה לי לא נורמלי ולא לגיטימי לשנוא גמרא. חשבתי שאם אני לא סובל גמרא ולא רוצה ללמוד אותה, אז אני לא בסדר. היה לי הרושם, שאני לא דתי כמו שצריך, לא יהודי רציני ולא לומד תורה כראוי.
למען האמת, אני לאו דווקא אנטי ואני גם לא שונא כל דבר דתי; אבל נהייתי מסכן ומתוסכל, כי היה ברור לי שאם אינני מצליח לאהוב את הגמרא - שזה הספר המרכזי שלומד תורה מתעסק בו - אז אני פשוט פחות "שווה". ככה גם הרגשתי מהר"מים שלי: שמי שמצליח בגמרא הוא הדוס, זאת אומרת: הוא הכי דתי, הכי קשור לקב"ה, ומי שלא מצליח - ממילא הוא הפחות דתי, הזרקן, המקולקל והבעייתי.
אבל אחרי כמה בירורים גיליתי, שאפשר להיות דתי כמו שצריך, גם בלי הגמרא. יש עוד ספרות תורנית רחבה שפתוחה בפנינו, ויש בה דברים קדושים וחשובים באותה מידה. אני לא מסתדר עם גמרא אבל להלכה דווקא יש לי חשק. למדתי גם מדרשים ונהנתי, ואפילו חסידות פתחתי והתלהבתי. פתאום גיליתי שלימוד תורה לא חייב להיות סיוט ושיש הרבה תורה אחרת שאני רוצה ללמוד ושטוב לי ללמוד, ושזו זכותי.
בהרבה מקומות כתוב שאדם צריך ללמוד מה שלבו חפץ, ושלכל אחד יש את החלק שלו בתורה; ולכן אני - שבינתיים לא מסוגל לפתוח גמרא - יכול ללמוד דברים אחרים בתורה, ואני לא פחות צדיק מאף אחד אחר, ובודאי שאינני בעייתי.
שמעו עכשיו כולם: אני שונא גמרא, ונכון לעכשיו אני לא רוצה לפתוח אותה. אבל אני עדיין בסדר: אני אוהב את הקב"ה, רוצה להיות קשור אליו וגם התורה חשובה לי. גמרא זה לא הכל, וזכותנו לא להנות ממנה, למרות שאחרים כן מתלהבים - זו בעיה שלהם.
אני מקווה שיום אחד גם הר"מים יבינו את זה ולא יכריחו את כולם ללמוד כל יום שעות גמרא. אני מקווה שיתחילו לתת מקום גם לחבר'ה שדווקא רוצים להיות יהודים רציניים, אבל הגמרא פשוט מבאסת אותם. אנחנו, בינתיים, נבין את זה בתוכנו ולא נישבר בגלל מקובעות לא מובנת של אחרים.