ידוע ומפורסם בעולם היהודי, שאת אכילת מצת האפיקומן יש לסיים עד חצות הלילה, ובכל מקום מתפרסם זמן אכילת אפיקומן בין שאר זמני חג הפסח. במאמר קצר זה ננסה לעמוד על מקור הדין של אכילת אפיקומן עד חצות, וכן נדון בחידוש של אחד מגדולי האחרונים בענין זה.
זמן אכילת אפיקומן
כידוע, מצת האפיקומן נאכלת כזכר לקרבן הפסח, שהיה נאכל על השובע, כלומר לאחר הארוחה המרכזית. והנה, נחלקו הראשונים האם אכילת מצת האפיקומן היא קיום של מצוות אכילת מצה שיש בליל הסדר - כמה שנאמר "בערב תאכלו מצות" - או שמא את מצות אכילת המצה כבר קיימנו בתחילת הארוחה, בקיום מוציא, מצה, ואכילת מצת האפיקומן היא אך ורק זכר לאכילת קרבן הפסח: דעת רש"י והרשב"ם (פסחים קיט:) היא שמצת האפיקומן היא המצה המרכזית בליל הסדר ובה אנו מקיימים את המצוה מדאורייתא של אכילת מצה בלילה הזה, ואילו הרא"ש (פסחים, פ"י סל"ד) כתב שעיקר אכילת מצה היא במצה הראשונה, שעליה אנו מברכים על אכילת מצה, ואילו מצת האפיקומן אינה אלא כזכר לקרבן הפסח שהיה נאכל בסוף הארוחה.
לגבי זמן אכילת קרבן פסח עצמו ישנה מחלוקת בין התנאים, האם ניתן לאכול את פסח כל הלילה או שמא זמנו הוא עד חצות בלבד:
"דתניא: ואכלו את הבשר בלילה הזה, רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות - אף כאן עד חצות. אמר לו רבי עקיבא: והלא נאמר חפזון - עד שעת חפזון. אם כן מה תלמוד לומר בלילה - יכול יהא נאכל כקדשים ביום - תלמוד לומר בלילה - בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום".
אם כן, דעת ר"ע היא שזמן אכילת קרבן הפסח הוא כל הלילה ואילו ראב"ע סבור שניתן לאוכלו עד חצות בלבד.
הראשונים נחלקו האם לפסוק כר"ע או כראב"ע: הרמב"ם (הל קרבן פסח פ"ח, הט"ו) פסק כדעת ר"ע, שזמן אכילת קרבן פסח מדאורייתא הוא כל הלילה, ואילו הרא"ש (פסחים פ"י, סל"ח) והתוס (פסחים קכ:) נוטים לפסוק כדעת ראב"ע, דעיקר זמן אכילת הפסח הוא עד חצות.
בסוגייה בפסחים (קכ:) קובע רבא כי לדעת ראב"ע מי שאכל מצה בזמן הזה לאחר חצות - לא יצא ידי חובתו, כיוון שמצה הוקשה לפסח ("על מצות ומרורים יאכלוהו"), וממילא כשם שזמן קרבן פסח הוא עד חצות כך גם זמן אכילת מצה.
לאור כל זאת יש לדון האם להלכה ישנה חובה לאכול אפיקומן עד חצות, ונראה לכאורה כי יש צדדים רבים להקל בזה, שכן על מנת להכריע כי זמן אכילת אפיקומן הוא עד חצות בלבד יש להניח כמה הנחות:
א. עיקר ההלכה היא כדעת ראב"ע, שזמן אכילת קרבן פסח הוא עד חצות.
ב. מצת האפיקומן היא המצה העיקרית של ליל הסדר (כדעת רש"י והרשב"ם), והיא זו שהוקשה לקרבן פסח, וממילא זמן אכילתה זהה לזמן אכילת קרבן פסח.
ואכן, השו"ע (או"ח, תע"ז, א) פסק לאכול אפיקומן עד חצות בלשון מתונה, ולא כהכרעה גמורה:
"לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות".
תנאי האבני נזר
עכ"פ, נהגו בית ישראל להיזהר באכילת אפיקומן ולהקדים אכילה זו קודם חצות הלילה. אלא, שבמקרים רבים נוצר מצב בו זמן חצות מתקרב והסעודה עדיין אינה מתקרבת לסיומה, ואם יאכלו כעת את האפיקומן הרי שלא יאכלו להמשיך ולאכול לאחר מכן, שכן הלכה פסוקה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן - כלומר שאין אוכלים לאחר אכילת האפיקומן דבר, האם ניתן למצוא פתרון שיתיר לנו להמשיך לאכול ולספר ביציאת מצרים ללא הזדקקות להסתמך על הדעות המתירות אכילת אפיקומן לאחר חצות?
הגאון בעל אבני נזר (שו"ת אבנ"ז, או"ח, שפא) המציא פתרון מבריק לבעיה זו. כהקדמה לפתרון המעשי הוא מסביר כי ההלכה שאין לאכול אחר אכילת האפיקומן תלויה גם היא במחלוקת ר"ע וראב"ע, שכן לדעת ראב"ע אין איסור לאכול אחר תום זמן אכילת הפסח, כלומר שכל האיסור לאכול הוא רק חצות, אך לאחר מכן מותר לאכול ואין זה נחשב כאכילה אחר האפיקומן שכן כעת אין זה כבר זמן אפיקומן, ואילו לדעת ר"ע האיסור לאכול אחר האפיקומן ממשיך עד סוף הלילה. אם כן, טוען האבנ"ז שבמצב כזה ניתן לאכול אפיקומן לפני חצות ולהטיל תנאי שתוכנו כך - אם הלכה כראב"ע הרי שאכילה זו היא אכילת אפיקומן, ואם הלכה כר"ע הרי שבאכילה זו אין קיום מצווה ואכילת האפיקומן תהיה בסוף הסעודה. לאחר שיאכל מצה, ימתין אותו אדם עד חצות ולא יאכל דבר, וכך יצא ידי חובה לפי ראב"ע, ולאחר חצות ימשיך בסעודתו ויאכל כזית מצה בסוף סעודתו לצאת ידי אכילת אפיקומן אליבא דר"ע.
טעם איסור אכילה לאחר אפיקומן
דברי האבנ"ז מחודשים מאוד, והפוסקים מעירים כי לא מצאנו מי שנהג כך במשך הדורות. ונראה כי יש לדון בדבריו משני כיוונים: ענין אחד שיש לענות בו הוא חידושו שלפי ראב"ע אין קפידא אם אדם ימשיך ויאכל לאחר חצות הלילה. האבנ"ז הסביר כי לדעת ראב"ע היה ראוי לאכול את הפסח בחצות ממש, כמו שכתוב ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והיה זה בחצות ממש, אלא שכיוון שאי אפשר לעשות כן, שהרי האכילה דורשת זמן, הרי שעיקר הענין הוא שבחצות יהיה לאדם טעם פסח בפיו, וזהו משמעות הדין שאין אוכלים לאחר אכילת האפיקומן, שכן המטרה היא שבחצות יישאר טעם המצה בפיו. ולפי זה ברור שאין ענין שלא לאכול לאחר חצות.
אולם, מדברי הראשונים עולים טעמים אחרים לדין זה, כך למשל מסבירים הרמב"ן והרשב"א שהאיסור לאכול אחר אכילת הפסח הוא מטעם שהקרבן צריך להיאכל על השובע ולהיות הדבר המשביע בסוף הארוחה, וממילא אם אדם יאכל לאחר אכילת הקרבן נמצא שלא הקרבן השביע, וטעם זה נכון גם על מנת לאסור אכילה שלאחר חצות. כמו כן, בעל המאור מסביר כי אסור לאכול לאחר האפיקומן על מנת שיישאר בפיו טעם מצה, שיזכיר לו לקרוא את ההלל, ולפי זה גם לאחר חצות אין לאכול, שכן עדיין ישנה חובה לומר הלל (אמנם יש דעות שאליבא דראב"ע חובת ההלל גם היא עד חצות, ואכמ"ל).
תנאי במצוות
עניין שני שבו יש לדון בדברי האבנ"ז, הוא היכולת להטיל תנאי במצוות. בענין זה אין לנו מקום להאריך, אלא שנעיר כי בשו"ת עונג יו"ט (סי ב, ג) האריך רבות בשאלה באילו מקרים שייך להטיל תנאי, וקבע שם כי תנאי שייך רק כאשר האדם הוא הבעלים על ביצוע החלות, והוא השולט בדבר, כגון בקניינים, ובקידושין ובגירושין. ולפי זה הסיק כי במצוות לא שייך להטיל תנאי, שכן אע"פ שמצוות צריכות כוונה, הרי שהאדם אינו הבעלים על קיום המצווה ואינו שולט בה, וממילא לשיטתו אין להטיל תנאי במצוות. אמנם, יש לציין כי בדברי הפוסקים מצאנו בכמה מקומות תנאי במצוות (עיין ב"י או"ח, תפט; הגהות רעק"א לשו"ע, או"ח, מו), ושלא כדברי העונג יו"ט, והדברים ארוכים ואכמ"ל.
בכל אופן, נדמה כי להלכה ניתן להסתמך על דברי האבנ"ז, בצירוף העובדה שגם השו"ע לא הכריע שאסור לאכול אפיקומן לאחר חצות, וממילא בשעת הדחק כאשר זמן חצות קרב והסעודה טרם נסתיימה - יטיל תנאי באכילת האפיקומן וימשיך לאחר חצות באכילת סעודתו.
פסח כשר ושמח!