אין מערבין שמחה בשמחה -מועד קטן דף ח' ב' - ט', א'

אומרת המשנה: "אין נושאין נשים במועד... מפני ששמחה היא לו" כבר מדברים אבל משמע שסיבת האיסור הוא שמחתו של האדם הבאה על חשבון שמחת הרגל.
בגמרא ניתנו מספר הסברים לדין זה:
א. "לפי שאין מערבין שמחה בשמחה" - בהמשך מביאה הגמרא מקור לסברא זו משלמה המלך שהפריד בין שמחת חנוכת המקדש ללבין שמחת חג הסוכות. אע"פ שאי מפסוק זה לימוד חד משמע לענין ערוב השמחות, שהרי מסופר רק שעשו את שתי השמחות בנפרד. אולם ניתן ללמוד מכאן שאין לערב שמחות אפילו אם שתי השמחות הם של כל עם ישראל. עפ"ז תוקף האסור הוא מדברי קבלה שהרי הפסוק הוא בספר מלכים.
ב. "מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו" - מניסוח זה משמע שדוקא דחית שמחת הרגל ע"י שמחת אשתו היא אסורה אבל דחיה ע"י שמחה אחרת מותרת, כפי שממשיכה הגמרא ומסיקה "הא דרגה בר הונא דרב הוא" אולם, מדיוק בלשונם של האמוראים, אין הכרח לומר כן, שהרי לימודו של רב "ושמחת בחגך – ולא באשתך" מוסבר ע"י הגמרא באופן שונה ולא בדחית שמחה אחת מפני האחרת. כפי שנראה לקמן. אלא יש לומר שכאן הדגש הוא על ההבדל בין שמחה כללית של המועד, לבין שמחתו הפרטית של האדם. ואין לדחות שמחה כללית מפני שמחה פרטית. או כפי שניסח "הלחם משנה": "אבל לרבה בר הונא לא הוי אלא שמחת אשתו דמתוך שחביבה עליו מניח שמחת הרגל, אבל שאר שמחת לא" (הלכות יו"ט פ"ז הט"ז).
ג. "ושמחת בחגך - בחגך ולא באשתך" מלימוד זה משמע שדוקא שמחת נישואין אסורה במועד ולא שמחה אחרת. הגמרא ממשיכה ונותנת שני הסברים ללימוד זה: "מפני הטורח" או "מפני ביטול פריה ורביה". משני טעמים אלו יש ג"כ נ"מ להלכה, שהרי אם אין טורח או אם כבר קיים פו"ר יהיה מותר לשאת במועד, כפי שמדייק התוס' (ד"ה מפני). אולם הירושלמי מעמיד דרשה זו בפני עצמה וכן גם גורס הרי"ף בגמרתינו וכפי שמסביר רש"י בפרושו על הרי"ף: "והכא הוי באשתך ולא בחגך דמתוך חביבות אשתו מניח שמחת החג, אבל שאר שמחות שאינם של אשתו, שאינו מבטל שמחת החג בשבילם, אית ליה דמערבין.
ד. הירושלמי מביא לימוד נוסף לדין זה מדברי לבן ליעקב "מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת" גם מלימוד זה משמע שדוקא שמחת של נישואין אסור לערב, אבל בשמחת אחרת אין איסור.
אולם תמוה הוא כיצד אפשר ללמוד ממנהגי לבן הארמי לדיני ישראל. ומענין הדבר שהרמב"ם בחר להביא דוקא לימוד זה בהביאו דין זה בהלכות אישות (פ"י הי"ד). ואלו בהלכות יו"ט הסביר הרמב"ם: " שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג" (עי' לח"מ שם שעמד על הדבר). וכן הביא הט"ז להלכה לימוד זה (או"ח תקמו ס"ק א').

פסיקת ההלכה
השו"ע פוסק את דברי המשנה בלבד ואינו מביא את העקרון או את לימודי הגמרא. (או"ח סי' תקמו) משמע בפשטות שאינו פוסק את הכלל 'אין מערבין שמחה בשמחה'. כפי שניסח הריטב"א: "ואין הלכה כמותו דאידך כולהו פליגי עליה (בחידושיו כאן) וכן גם כתבו התוספות: "ונראה לו דקי"ל כרב אשי דדריש בחגיגה בחגיך - ולא באשתך" וכן משמע גם מפסק השו"ע בסעיף ד' מותר לעשות ברגל... סעודת פדיון הבן. וכפי שנהוג הט"ז (שם ס"ק ד').
אולם מדברי הרא"ש והרי"ף והרמב"ם משמע שעקרון אין מערבין שמחה בשמחה - נפסק להלכה. ועל כן מביאים המג"א והט"ז כמקור לדברי השו"ע את הכלל "אין מערבין שמחה בשמחה" אע"פ שאין השו"ע מזכיר זאת הקורבן נתנאל כתב: "ויש נ"מ בין הנך תרי טעמי אי
נישואין בלי סעודה אסור, למ"ד ולא באשתך אסור, ולמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה אינו אלא נישואין בסעודה (מס"ק סי' יג, ס"ק ר'). אולם המג"א הביא את הדבר באופן הפוך ואכ"מ. ובשער הציון מובאים דברי המהרש"א הסובר שלמ"ד: "דנשיאת נשים במועד הוא אסור דאורייתא, הוא דוקא נישואין עם סעודה, אבל נישואין בלא סעודה, או סעודה בלא נישואין... אינו אלא מדרבנן". (וע"ע מחצית השקל שם ס"ק א').