ספיקו של האתוון דאורייתא
ר יוסף ענגיל, בעל האתוון דאורייתא, בכלל יג, מעלה שאלה מעניינת:
"מי שאנוס מלקיים מצוות עשה, האם האונס פוטרו לגמרי או דילמא מחויב הוא אלא שאינו יכול לקיים חיובו?"
נבאר את צדדי הספק. במספר מקומות בש"ס אנו מוצאים את הכלל "אונס רחמנא פטריה" - הקב"ה פוטר את מי שאנוס. פטור זה נלמד מפרשה מפורשת בתורה, העוסקת בנערה מאורסה שנאנסה, ופוסקת התורה "ולנערה לא תעשה דבר, כי אין לנערה חטא מוות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כ"ב, כו).
מפסוק זה אנו לומדים כי מי שנאנס לעשות עבירה פטור מעונש. פטור מקביל קיים גם ממצוות עשה שאין אפשרות לקיימם. אלא שכאן עולה שאלה: האם הפטור אומר כי האנוס כלל אינו מחויב במצות העשה, או שמשמעות הפטור היא רק אי ענישה אך החיוב עדיין קיים?
למעשה, שאלה מקבילה קיימת גם לגבי אונס בלאוין. הרמב"ם והרמב"ן נחלקו האם יש למנות את "לנערה לא תעשה דבר", כלאו. דעת הרמב"ם שכן: "שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לבית דין שלא יענשו את האנוס." (הל סנהדרין פ"כ, ה"ב) והוא מונה אותה במצוות הלאוין ל"ת רצ"ד. הרמב"ן על אתר חולק, וטוען שאין צורך בלאו לבי"ד, שכן הפסוק מהווה הפקעה של האיסור לנערה, ולא לאו לבית הדין מלהעניש. כלומר, דעת הרמב"ן היא שהנאנס כלל לא עבר עבירה, ואילו דעת הרמב"ם היא שהעבירה נעשתה אלא שאין עליה עונש.
שאלה מקבילה, אם כן, שואלים אנו עתה לגבי פטור אונס ממצוות עשה.
מחלוקת הדרישה והט"ז
האתוון דאורייתא תולה את השאלה במחלוקת האחרונים לגבי חיוב תפילת תשלומין למי שעסק במצוה ונפטר מן התפילה הראשונה. דעת הדרישה שאינו צריך להתפלל שוב, והוא לומד זאת מדברי הטור ביורה דעה סימן שמ"א שכתב שאונן (מי שמת לו מת ועוד לא קברו פטור מן המצוות) לא יתפלל תפילת תשלומים על מה שהפסיד, כיון שהיה פטור, ואין זה דומה למי ששכח שחייב תפילת תשלומים. מכאן למד הדרישה (על אתר) שכל העוסק במצוה ונפטר מן התפילה לא צריך להשלים תפילה זו.
הט"ז (אורח חיים סימן קח סעיף א) חלק על לימודו של הדרישה, ואמר כי יש להבדיל בין אונן, שבאמת פטור מן המצוות, לבין העוסק במצוה שרק מוגדר כאנוס ואינו פטור מן התפילה, שהוא בוודאי חייב להתפלל תשלומים.
ר יוסף ענגיל, אם כן, רצה לטעון כי לדעת הדרישה אונס מפקיע את החיוב, ואילו לדעת הט"ז החיוב קיים, ורק מן המעשה האנוס נפטר, וממילא חל עליו חיוב תפילת תשלומים.
העוסק במצוה
אך נראה שתליה זו אינה הכרחית, ואף קשה. הט"ז עצמו מוכיח בבירור מלשון השו"ע שבאונס אדם חייב בתפילת תשלומים, ואי אפשר לומר שזהו היסוד עליו בנוי הפטור של הדרישה לעוסק במצווה.
השאלה למעשה היא מה יסוד הפטור של העוסק במצווה. הריטב"א (סוכה כה.) כותב כי הפטור של העוסק במצווה אינו רשות לעסוק באיזו מצוה שיעדיף, אלא שלגבי העוסק במצוה אחת כל שאר המצוות הן רשות בלבד, ואסור לו לעזוב את המצוה הראשונה ולעסוק בהן. ואם כן נופל חילוקו של הט"ז בין אונן לעוסק במצוה, שכן העוסק במצוה אינו אנוס אלא פטור (וכן כותב הש"ך שם בנקודות הכסף). אך לא רק חילוקו של הט"ז נופל, אלא גם תלייתו של האתוון דאורייתא נופל, שהרי יוצא שהמחלוקת כלל אינה בגדרי אנוס אלא בגדרי העוסק במצוה, אם חשוב כאנוס או כפטור. אם ייחשב כאנוס, לכולי עלמא יתחייב בתפילת תשלומים.
אך נראה שאין ללמוד מכאן כי אין הפקעת חיוב לאנוס. ייתכן מאד כי זהו דין בתפילת תשלומים, שאדם שלא התפלל, בין אם היה מחויב בכך ובין אם לא, צריך להשלים תפילתו על פי חיובו בזמן ההשלמה. ראיה לכך ניתן להביא מנוסח תפילת התשלומים, שנאמרת תמיד על פי זמן ההשלמה.
ולגבי הפטור של אונן לדעת הטור, נראה שאינו נובע מהפקעת חיוב סתם, אלא מכך שהזמן בו היה אונן מופקע לא רק מחיוב תפילה אלא גם מקיום מצות התפילה, ולא שייך שתאמר השלמה לגביו. כלומר, חיוב התשלומים מתחדש על האדם על פי חיובו בזמן ההשלמה, וכן המעשה נקבע על פי זמן ההשלמה, אך הקיום הוא על הזמן שעבר, ובמקרה של אונן לא רק האדם היה פטור מן התפילה, אלא הזמן עצמו לגביו היה מופקע מדין תפילה, ואין להתפלל על זמן כזה גם לאחריו. הדבר דומה למי שנעשה בר מצווה, שאינו מתפלל בערב כניסתו למצוות תפילת תשלומים על מנחה, שכן הזמן בו היה פחות מגיל בר מצוה אינו רק פטור או חוסר חיוב, אלא חוסר שייכות גמור בתורת תפילה.
מחלוקת הט"ז והדרישה לגבי פטור העוסק במצוה, אם כן, היא האם ניתן להשוותו לאונן, ולומר שגם לגביו הזמן מופקע מקיומה של התפילה. וכן משמע מסוף דברי הדרישה, שכתב שהעוסק במצווה גם כן עבד עבודת ה יתברך. ואכמ"ל.
מצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו
בסופו של דבר, מגיע האתוון דאורייתא לחילוק מעניין. לדעתו, ניתן להוכיח מתוס בגיטין (מא. ד"ה לישא אישה) כי יש לחלק בין שני סוגי מצוות. במצוות שבין אדם למקום, אונס רחמנא פטריה אינו רק פטור מקיום, אלא הפקעה גמורה מן החיוב. במצוות שבין אדם לחבירו, לעומת זאת, תכלית המצווה היא התועלת שיקבל חבירו, ואם חבירו לא קיבל את התועלת, לא מועיל מה שהאונס פטרו.
נראה שיש ללמוד מכאן לקח חשוב. פעמים רבות אנשים עושים מאמצים רבים, גם מעבר לחיוב הפשוט, על מנת להתחייב ולאפשר קיום של מצוות שבין אדם למקום. הגמ עצמה משבחת דבר זה, ומסופר על אמורא שסבר שמאחר וחיוב ציצית הוא רק למי שהולך עם בגד ד כנפות, אין שום בעיה ללכת ללא בגד כזה וממילא לא להתחייב בציצית. אותו אמורא פגש מלאך, והמלאך הוכיחו על התחמקות זו מקיום המצוה, ואף אמר לו כי בזמן כעס ח"ו, נענשים אלו המחפשים "טצדקי" - תירוצים ואמתלאות - על מנת להפטר מן המצוות. ב"ה, כאמור, רבים מבינים כי הדבר אינו ראוי ומחפשים כיצד להתחייב ולקיים מצוות רבות ככל האפשר. אמנם, כל זה נכון לגבי מצוות בין אדם למקום. במצוות בין אדם לחבירו, פעמים רבות קורה כי אנו מחפשים כיצד להפטר מהחובה המוטלת עלינו, תוך השתמשות בנימוקים הלכתיים שונים.
כנגד תופעה זו עומדים דבריו של ר יוסף ענגיל כתמרור אזהרה. גם אם לפעמים אנו באמת פטורים ממצווה מסוימת שבין אדם לחבירו, עדיין אין זה אומר כי המצווה קוימה. כל עוד לא הגיעה התועלת לאותו אדם כלפיו יש לעשות את המצוה, אין רוח התורה ורוח חכמים נוחה מן הדבר, ואף אם יש לכל אחד מן הסובבים סיבה טובה מדוע הוא צריך להפטר מן הקיום.
ובעז"ה נזכה ויתקיימו בנו דברי המדרש על ברכת כהנים: "ויחנך - יתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה". ונשתמש בדעת על מנת להרבות בקיום מצוות שבין אדם לחבירו, ולא על מנת ליפטר מהן.