פגשתי בכותל המערבי את ר' אפרים הולצברג, בנו של ר' שמחה הולצברג זצ"ל. ר' שמחה הולצברג היה תלמיד של ר' אריה לוין, אבי האסירים, וכמו רבו הוא הקדיש חייו לעשות חסד לאנשים במצבים הקשים ביותר. הוא ביקר אצל הפצועים מחיילי צה"ל ואזרחים הנפצעים במלחמה ובטרור, וכינו אותו "אבי הפצועים".
ר' אפרים סיפר לי שבמשך כמעט שלושים שנה, הוא ליווה את אביו בביקורים אצל אלפי פצועים, ונחשף למראות הקשים והמטלטלים. מניסיונו, הוא אמר בתקיפות: "בשם הפמיניזם - לא להכניס בנות לצבא".
יש לו סיפורים על גבי סיפורים על העניין הזה, אבל הדגיש אחד מהם. הייתה קצינה בדרגת סגן אלוף, מחוזרת מאוד, אך בהחלטת מפקד הנח"ל הורדה לתעלה במלחמת ההתשה, בה גם הוא עצמו לחם, ופגז קטע את שתי רגליה. ומקצינה נאה עם הרבה הצעות נישואין הפכה לשבר כלי. חייה הפכו לאומללים.
אביו היה מביא אליה את ישראל טל, מפקד השריון, וקונה לה דברים כדי להרים את רוחה שהייתה נפולה, עד שהיא נפטרה מרוב שברון לב. זה לא משחק. סיכוייה של אישה קטועת רגליים להינשא הם קטנים מאוד.
כלומר לבוא ולהציע לחיילות להיכנס לטנקים וזחל"מים זה פסיכי, הזוי ומופרך. הם רוצים לשנות את הטבע. חיילת לא יכולה להיות במקום של סכנת קטיעת איברים. זה אנטי פמיניסטי! ומה אם חס וחלילה חיילת תיפול בשבי?! האויבים שלנו הם חיות! אנחנו מטורפים!
הוא הוסיף שדווקא מסיבות פמיניסטיות, יש למנוע את שילובן של חיילות בשדה הקרב. כמו שנותנים כבוד לאישה, כך לא נכניס אותה למחוזות שבהם היא יכולה להישרף ולהיכוות. ה' ברא את האדם ואת חווה בצורה מסוימת. אסור להכניס אותן לקו האש. זה הפמיניזם בהתגלמותו.
מעבר לכך, הוא הוסיף: הקב"ה לא מסכים לזה, ומה שהתורה לא מרשה לא צריך עבורו סיבות נוספות.