ביקורת ספר: מפגש מחודש עם הרב ליכטנשטיין ז"ל

בלילות, אני חולם הרבה על מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. מרצה לפניו את קושיותיי ושואל על חידושיי.

אך השבוע זכיתי, לראשונה מזה זמן רב, לפגוש אותו בעיניים פקוחות, לאור היום. כשהוא נלחם את מלחמתה של תורה במלוא אונו וגבורתו, כפי שזכיתי לראותו בשנותיי הראשונות בישיבה.

זו התחושה הראשונה שתעלה לכל תלמיד-לשעבר שרק יפתח את 'קדושת אביב', ספרו החדש של הרב ליכטנשטיין שיצא כעת לאור בהוצאת מגיד. החוויה של מפגש אותנטי עם תורתו המיוחדת, בסגנון הבלתי-ניתן-לחיקוי שבו הרביץ תורה בישיבה משך עשרות שנים.

במקרה של הרב ליכטנשטיין, תורתו הכתובה נושאת איכות מיוחדת שחסרה בתורה שבעל פה. גדולתו התורנית הייתה בכך שהתורה הייתה סדורת לו טבעות-טבעות, מערכות-מערכות. במודלים מורכבים הבנויים גם משיטות-דחויות ו'הוה-אמינות' מכל מרחבי התלמודים וספרות הראשונים. דרכו בשיעורים הייתה לפתוח לנו פתח למבנים הללו, להעלות את ההבנות האפשריות השונות בכל מושג-למדני, אך השיעורים מעולם לא הגיעו לידי מיצוי מלא. להסברים ולנפקא-מינות תמיד היה סוף באיזשהו מקום.

אך בספר הזה, ובעיקר בחלקים שכתב הרב בשנת השבתון שלקח בשנת תשנ"א, מתגלה תורתו של הרב ליכטנשטיין במלוא תפארתה. במאמר על קדושת שבת ויום טוב מציג הרב גוונים וגווני-גוונים בהצעות השונות לחלק בין הקדושות, ובוחן דרכן את מלוא ההיקף של ההבחנות שהועלו ביניהן בדברי הפוסקים, כמו גם את אלו שטרם הועלו אך אפשר היה להעלותן על הדעת. והמסע המרתק הזה מאפשר לנו הצצה נדירה ומסחררת לאופי המיוחד והמרשים של תורתו. 'מסע' דייקא, כי הרב שוטח את תורתו לפנינו כזרם-מחשבה, כשהוא מעלה הבנות מסוימות וממירן באחרות, מציע נפקא-מינות ושולל אותן, בלי להירתע מטיעונים חדשניים אך גם בלי להימנע מלסגת מהם.

היבט נוסף, שעלה לא פעם בשיעורים אך קיבל פרופורציות חדשות בספר, הוא המשקל שאותו העניק הרב ליכטנשטיין לתורה שבכתב כחלק מן העיסוק בתורה שבעל פה. למי שציפה לפתוח את הספר ולגלות שהוא מתחיל בציטוט מן הגמרא או מן הרמב"ם, חיכתה הפתעה גדולה: עמודים על גבי עמודים מקדיש הרב לניתוח מדוקדק של פרשיות התורה, על ההבנות העקרוניות העולות מתוכן. רק מתוך ניתוח זה מתחיל הדיון בספרות ההלכתית, והוא שב ומלווה את הלימוד לאורך כל הדרך. מן השילוב הזה נוצר עיון רב-ממדי היורד לפרטי הפרטים של הסוגיות במקביל לחידוד הבחנות רעיוניות העולות מן העיסוק במפרשי התורה, והרמב"ן בראשם כמובן. שילוב שמאלץ את הרב להדגיש שאין אנו גולשים כאן לתחום טעמי המצוות, "שודאי איננו מענייננו כאן כלל ועיקר", ומאידך להודות כי מתוך ניתוחי העומק היסודיים "אולי אף תתבהר נימה של סיבה".

היה חלק אחד קבוע בשיעוריו של הרב ליכטנשטיין, שאנו, תלמידיו (או לפחות חלק מהם), לא חיבבנו במיוחד. שיעורו של הרב היה נמשך עמוק לתוך הפסקת הצהריים, וחברינו לישיבה כבר היו סועדים את לבם זמן ממושך כשהמהלך הלמדני הגיע אל סופו. בשלב זה נהג הרב לערוך 'סיכום' של החומר הנלמד, שנמשך לעיתים רבע שעה או יותר, כאשר בנקודות מסוימות הרחיב ובאחרות קיצר.

דומני שכקוראים יכולנו להרוויח הרבה מסיכום כזה, בעיקר במאמרים הארוכים שבספר, אך זהו החיסרון היחיד שמצאתי בעבודתם הנפלאה של העורכים, הרב ש"י ליכטנשטיין והרב חיים נבון, שאת פרק הסיום מפרי עטם, על רעיון הקדושה במשנת הרב ליכטנשטיין, לא כדאי להחמיץ.

סוף דבר, קלישאתי ככל שזה יישמע, 'קדושת אביב' הוא בשורה אמיתית לעולם התורה. תלמידיו של הרב ליכטנשטיין יתענגו בו על מפגש מחודש ועמוק עם רבם, וכל לומד תורה יזכה לפגוש את אחת מפסגות היצירה של אחד מגדולי התורה שבדור.

הרב אהרן ליכטנשטיין, קדושת אביב (עורך: ש"י ליכטנשטיין1 עורך משנה: חיים נבון), הוצאת מגיד, תשע"ז, 512 עמודים.

הספר קדושת אביבצילום: באדיבות המצלם