"ששת ימים תעבוד" – במה?

שאלה:

כאשר אדם עובד בחקלאות וכיוצא בכך ניתן לומר שהוא עוסק במצוות יישוב הארץ. אך נשגב מבינתי כיצד ניתן לומר כי מי "שעושה קריירה" במסחר או באחד המקצועות הטכנולוגיים עושה מצווה?

תשובה:

אכן, יש פוסקים שלא החשיבו את כל האומנויות (כלומר מקצועות) כמצווה, אלא גרסו כי רק עבודת אדמה ושאר אומנויות שיש בהן משום יישוב ארץ ישראל הן בכלל מצווה. כפי שכותב החתם סופר:

העבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך'... וכאלו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה. הכי נמי [=כך גם כאן] לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה; ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהן ישוב העולם הכל בכלל מצוה (חתם סופר, על סוכה לו, ע"א) .

החתם סופר משווה אפוא בין עבודת האדמה בארץ ישראל למצוות תפילין, תוך הקביעה כי שתי המצוות החשובות אינן נדחות מפני לימוד תורה.

בדומה לכך, גם הרב קוק (מאמרי הראיה עמ' 179) מתייחס לבניין הארץ בכלל ולחקלאות בפרט כאל עבודת קודש.

בהערת אגב אציין, כי לצערנו קיים פער בין ערכה המיוחד של עבודת האדמה בהגות היהודית לבין המציאות בפועל בה חקלאות אינה מוקד הווית חיים אלא לבודדים בלבד.

יחד עם זאת, חשוב לציין שיש לא מעט פוסקים שסוברים כי כל האומנויות הן בכלל מצווה (ולא רק עבודת אדמה) ובתוכן גם האומנויות שנתפסות ברגיל כ"מקצועות קריירה", כדוגמת מסחר.

תפיסה זו יסודה בדרשתו של רבי יהודה הנשיא (רבי): "'ששת ימים תעבד'. רבי אומר: הרי זו גזירה [=מצווה] אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה" (מכילתא דרשב"י כ, ט).

על-פי רבי כשם שיש מצווה לשבות בשבת, כך יש מצווה לעבוד בימות החול. האמירה הברורה שהמלאכה הנה מצווה, וזאת מתוך ההשוואה בינה לבין אחת המצווה המרכזיות ביהדות - שמירת השבת, מעלה את ערך המלאכה לדרגה דתית גבוהה ביותר.

דרשתו של רבי בעניין הערך הדתי של המלאכה לא נותרה בחלל המדרשי גרידא, אלא קיבלה היא תוקף הלכתי. שכן הרמ"א (אורח חיים הלכות שבת, רמח) מביא את פסיקתו של רבינו תם לפיה ניתן להפליג בספינה לצורך מסחר אף בערב שבת, היות ש: "כל מקום שאדם הולך לסחורה... חשוב הכל דבר מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות, רק כשהולך לטייל".

לאור פסיקה זו כותב הרב כשר:

לדעתי נראה שיש יסוד נאמן לשיטת ר"ת בדברי רבי... שבעצם עבודה בששת ימי השבוע מקיים מצוה מן התורה 'ששת ימים תעבוד', ואם אומנתו היא לסחור והוא עוסק במלאכתו בצדק ובאמונה נקרא עוסק במצווה (תורה שלמה טז, שמות כ', "מילואים" עמ' 244).

התפיסה לפיה כל האומנויות - כולל עבודות שאדם עושה לצורך פרנסה בלבד - הן בכלל מצווה קיבלה ביטוי מפורש בדברי בעל "שיבולי הלקט" (הובאו בשו"ת ציץ אליעזר ה, ז): "כבר פירשו רבותינו כולם ז"ל כי מה שאדם יוצא לסיפוק מזונותיו דבר מצוה הוא חשוב". מכאן שלא רק העוסק בעבודת אדמה עושה מצווה, אלא בכל עבודה יש משום קיום מצוות "ששת ימים תעבוד".