נאמר במדרש רבה ( רות ה' ) : "אמר רבי יצחק: אם אדם עושה מצווה – יעשנה בלבב שלם."
ומהו חידושו של ר' יצחק? וכן, על איזה מצוות מדובר, עשה או לא תעשה? בטרם נענה על שאלות אלו נראה את המשכו של המדרש:
"שאילו היה ראובן יודע, שהקב"ה מכתיב עליו: "וישמע ראובן ויצילם מידם" – בכתפו היה מוליכו אצל אביו". אך מניין לר' יצחק שהיה על ראובן לפעול אחרת, אולי היה מסתכן בכך מול אחיו? יתרה מזאת, וכי האם מה שהיה מניע את ראובן לפעול אחרת היה שיקול פרסומי? נמשיך.
"ואילו אהרון היה יודע, שהקב"ה מכתיב עליו: "הנה הוא יוצא לקראתך" – בתופים ומחולות היה יוצא לקראת משה". גם כאן עולה השאלה ביתר שאת, וכי אהרון שהיה ידוע כבורח מן הכבוד – היה פועל אחרת בשל פרסום? מה גם שלא היה מתאים שבזמן של צרה לעם ישראל – אהרון ייצא במחולות.
"ואילו בועז היה יודע, שהקב"ה מכתיב עליו: "ויצבוט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר" – עגלות מפוטמות היה מאכילה". אף כאן נשאל: בועז, שופט הדור, קיים מצוות צדקה בצורה מושלמת, וכך גם נהג כלפי רות – האם היה משנה התנהגותו לכאורה משיקולים צדדיים?
התורה אינה אוסף סיפורים פרטיים. נכתבו בה רק דברים אשר יש להם חשיבות לכלל האומה הישראלית, השייכים לנצח, לכן ברור כי התורה רוצה ללמדנו דבר עליון מאזכור אירועים אלה. ננסה לבאר את המקרים:
ראובן – לנגד עיניו עמדו מצוות פרטיות כמו: לא תעמוד על דם רעך, כבד את אביך וכו'. הוא חשב שהוא הולך להציל אח ולפי זה פעל. אנו בפרספקטיבה היסטורית יודעים דבר שהוא לא ידע – שהוא הולך להציל את עם ישראל (ללא כל י"ב השבטים עם ישראל אינו עם).
לא כל סיפור הצלה נכתב בתנ"ך, אומר ר' יצחק במדרש. מתוך שסיפור זה אכן נכתב, עלינו ללמוד לדורנו על חשיבות מעשהו של ראובן, שהציל בלא ידיעתו את עם ישראל .
אהרון – שישים שנה היה משה במדיין, ובמפגש שלו עם משה היה בעצם איחוד משפחות – אך לא זה מה שמעסיק את התורה. קדם לכך הדין ודברים שהיה בין הקב"ה למשה אל מול הסנה הבוער, בעניין שליחותו של משה למצרים .
משה דחה את ציוויו של ה' בטענות שונות, וה' סתר אותן אחת לאחת עד אשר הגיע הדבר לחששו
של משה, שמא שליחותו תפגע במעמדו של אהרון. ה' הפיג חשש זה ואמר על אהרון: "וראך ושמח בלבו" – ז"א כל גאולתן של ישראל תלויה עתה בתגובתו של אהרון . אהרון ויתר על כבודו והלך לקבל את פני אחיו הצעיר, משה. הוא לא ידע שבזה הוא מקיים את היסוד של עם ישראל .
אומר ר' יצחק אילו היה יודע מה שאנו יודעים כעת – היה יוצא בתופים ומחולות לקראתו.
בועז – מה שעבר לו בראש כאשר ראה את רות היו מצוות כמו: לקט, שכחה, פיאה, קבלת גרים וכד', והוא מקיים מצוות אלה בהידור רב. אך שוב אומר ר' יצחק - דבר אחד הוא לא ידע, שמעשהו זה ייכתב. כל המגילה נכתבה בשביל הפסוק האחרון – בועז לא ידע שבמעשה זה הוא בנה את העתיד של עם ישראל, מלכות בית דוד ומשיח בן דוד .
המשך המדרש:
"ר' יהושע בן לוי אומר: בעבר היה אדם עושה מצווה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצווה
מי כותבה?." רצונו לומר, בדורות הראשונים אדם הרגיש שהוא פועל במישור של נצח.
יש הבדל עצום אם אתה בונה דבר חדש ומשתתף בו מן היסוד, לבין אם אתה נולד לדבר שהוא קיים כבר. כאשר אתה יודע שמעשיך בונים את העתיד של עם ישראל – אתה פועל אחרת.
עונה ר' יהושע ואומר: "אליהו הנביא כותבה ומלך המשיח , והקב"ה חותם על ידיהם …"
הדורות הראשונים – נרשמו מעשיהם שעניינם לנצח, כפי שראינו, אך אל לנו לטעות ולחשוב שהיום "מי כותבה?". הקב"ה מצפה לכתוב יחד עם האחרים את "מגילת הגאולה" שתחתום את התנ"ך. הקב"ה מחכה למישהו שיעשה מעשה, מעשה חסד, שאמנם בעיניו יראה כדבר של מה בכך, אך באמת פעולתו העתידית בעולם תהיה גדולה.
אולי זוהי כוונת ר' יצחק, שכאשר אדם עושה מצווה עליו לעשותה בלבב שלם - ובעשיית המצווה צריך לכוון הן לנצח ישראל והן לעתיד וזוהי המצווה השלמה.