פסוקים כ וכ"א בפרק א שבמשלי עוסקים בקולה של החכמה:
"חכמות בחוץ תרנה ברחבות תתן קולה: בראש המיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר".
בחוץ רינה, ברחובות קולה, בראש המיות קריאתה ובפתחי שערים בעיר אמרותיה. בקטע הקרוב ננסה להבין את משמעותם של המקומות המוזכרים בפסוק הראשון, וננסה להסביר למה הרינה שייכת דווקא בחוץ ומדוע דווקא ברחובות קולה נשמע.
הרינה בחוץ
הפסוק בתהילים (ק"ה, מג) אומר:
"ויוצא עמו בששון ברנה את בחיריו".
בתהלים פרק ק"ה, מסופר, בין השאר, גם על יציאת מצרים. הפסוק מסביר שיציאת מצרים הייתה בששון ורינה. רינה, אם כך, היא סוג של שמחה. אולי בצורה יותר חדה, רינה היא שמחה חופשית, שמחה ללא גבולות של אנשים ומקום. בהרבה מהפסוקים שמוזכר בהם רינה (ישעיהו ל"ה, י וכן נ"א, י"א, וכדומה) מדובר בשמחה של הרבה אנשים היוצאים לחופשי, השבים לארצם.
מה הכוונה שהחכמה שמחה? למה דווקא בחוץ? נראה, שחלק משמחתה של החכמה, הלימוד, היא ביכולת של כל אדם להגיע אליה. יש שמחה מיוחדת, שמחה פורצת וגדולה, שנמצאת דווקא בדבר חופשי ומאוורר, דבר שנגיש לכולם וקיים בשביל כולם. כשאדם מגיע לשדה תבואה המשתרע לכל האופק, ששיבוליו בצבע זהוב והרוח מלטפת את שערותיו, הוא מרגיש שמחה. שמחה לא של גילוי משהו עמוק וחדש דווקא, לא של יצירת דבר או הבנה גדולה, אלא של פשיטות, של חכמה טהורה ללא התערבות אנשים אחרים (ראה קטע 2, "יודע ומבין") של חכמה שבחוץ, שנגישה לכל אדם.
קול רחב
מה משמעות המילה רחובות? המשמעות הפשוטה, כך נראה, היא רחובות מלשון רחוב, כלשון ימינו. אולם, יצחק (בראשית כ"ו, כב) קורא לבאר בשם רחובות, מלשון מרחב:
"ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב ה לנו ופרינו בארץ".
לאחר מספר בארות שעליהם הייתה מריבה עם רועי גרר, עבר יצחק מקום וחפר באר אחרת, עליה לא רבו. יצחק קורא לה רחובות, מתוך תפילה/הבנה/הודאה על כך שכעת ה הרחיב לו, שהוא יפרה וירבה בארץ. נראה, שיצחק מבין שברגע שאין מריבה, יש יכולות לפרוץ ולהרבות, להוסיף ולהתרחב.
אם כך, ראינו שני פירושים לרחובות, בתור רחוב ובתור רוחב. ניתן להגיד, ששני הפירושים קשורים זה לזה, ורחוב נקרא כך לא רק בגלל שהוא רחב, אלא גם בעקבות המרחב שהוא מעניק ויוצר. כשלאדם יש מרחב, כשלא מציקים לא ולא רבים איתו, הוא יכול ליצור ולהוסיף משלו לעולם, כי הוא כבר לא נמצא בספק לגבי העולם, הוא כבר בו, הוא כבר יכול להתהלך ברחובות בחופשיות.
במשך מאות שנים, עם ישראל היה העם היחיד שהאמין בא-ל אחד. עם ישראל היה תמוה, נקלה, נבזה, ומוזר מאוד בעיני כל אדם שפוי שעובד אלילים כמו בן-אדם. בימינו אנו, רוב האנשים בעולם מקבלים את העובדה שיש א-ל אחד לעולם, והוויכוחים ננטשים סביב זהותו, אמונותיו, מטרותיו, רצונותיו ומידת התערבותו בעולם.
מה שהרחוב אומר מאוד משמעותי, כי הוא מייצג את הקונצנזוס, את הדעות שיש להם מקום בציבור. כשחכמה נמצאת ברחובות, כשהיא פתוחה ומקובלת על כולם, היא יכולה ללמד ולהפרות הרבה יותר.
אם נוסיף מעט, ניתן לומר שהחכמה עצמה היא היוצרת את המרחב. מה זה בעצם חכמה? זה מושג מופשט המתאר דבר הניתן ללימוד, החל מחכמת הפילוסופיה וכלה בחכמת חיים. החכמה נמצאת בכל מקום, חווית הלימוד משותפת לכולם, המסרים שלי והאמירות שלי קיימות בכל מקום - בתנאי שתהיו פתוחים לקבל אותם.
אז, כשתהיו פתוחים לקבל אותה, אומר שלמה המלך, היא תתן את קולה. הקול יכול להיות של עצב, ויכול להיות של שמחה, יכול להיות של חוויה עמוקה ויכול להיות של כיף קליל, אבל, וזה מה שחשוב, היא תתן מקולה, החכמה תעניק לנו משלה, מקולה הטבעי.
לרוב, לימוד החכמה, וכל מיני דברים, לא נראה מלהיב במיוחד. אם רוצים לצייר מישהו שלומד, תמיד ידביקו לו חדר חשוך, נר קטן וגב כפוף. הפסוק הזה מתאר לנו חכמה, חוויה של לימוד, פתוחה, משוחררת ושמחה. כן, יש אפשרות ליהנות מלימוד, יש לחכמה יכולת לגרום לאדם לשמוח בה, לגרום לו להוציא אותו למרחב.
כמובן, זה תלוי ביחס שלו אל החכמה. אם הוא יתייחס אליה כביאליק ללימוד תורה, לדוגמה, ויקרא למקום הלימוד "פינת סתר שוממה", זה באמת יהיה כך. מי שמחליט שלימוד הוא סבל באמת ירגיש כך. שלמה המלך מציג לנו אור אחר של החכמה, שנמצאת בחוץ, חופשית ושמחה, שמתפרצת למרחב ובוקעת בקול ובחופשיות. שלמה המלך מציג לנו את האפשרות לחכמה אמיתית, טבעית, חופשית ושמחה, שתלויה בנו. האם נתייחס אליה כבית האסורים, או כמרחבים אינסופיים? האם נחשוש מפניה כמפני אויב, או נקבלה בחיבוקי אוהב?