הימים קשים, פיגועים, הלוויות, בשורה רעה רודפת בשורה רעה.
ואנחנו מבקשים נחמה, עידוד, חוט של תקווה לאחוז. והנה ממרחק של דורות, במלים של נצח, אנחנו שומעים את דברי מלכנו דוד אלינו כאן ועכשיו לאמור: "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם השם אלוקינו נזכיר". "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד".
ובמה נתעודד? יהיה בסדר? – דווקא "בשם השם אלוקינו" אשר נזכיר כותב רש"י במקום: "בשם נזכיר כי לו הישועה". נזכיר לשון הקטרה ותפילה כמו 'מזכיר לבונה', 'את אזכרתה' ובוודאי תפילה, וכוח תשובה וצדקה הם אכן דרך כבושה להעברת גזרה. אבל בעניין תפילה אומרים לנו חז"ל עוד. "המסיר אוזנו משמוע תורה – גם תפילתו תועבה". התפילה, הפנייה אל על, ההתייצבות בפני רבון כל המעשים, איננה רק רגש וערגה. התפילה, היא עבודה שבלב מתוך דעה גדולה, מתוך מעמד של גדולה ורוממות, המנשאת אותנו לפתוח את פינו וליבנו לאדון כל.
וכשאנחנו באים לידי דעת, אנחנו מתחילים להתבונן. הרגש, הלב אמנם רוטט, מזועזע מקורבנות יקירינו אבל הדעת מתבוננת עוד, רוצה גם להבין, לדעת את אשר באמת לפניה. והנה אנחנו מגלים בתדהמה: מי הם הבאים ברכב ובסוסים? ומי מזכיר בשם אלוקים? מה היה לנו? הלא הנושאים שם אלוהים בפיהם הם אויבנו ואילו אנחנו באים אליהם ברכב ובסוסים ובטנקים ובמטוסים ובשם הביטחון ומוסר הגויים.
בכגון אלה כבר אמר שלמה המלך (קהלת ט) "לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה...כי עת ופגע יקרה את כולם". כל כך בהיר, כל כך פשוט, כל כך פשטני, כל כך עדכני ומדויק לימינו אלה ממש.
לא הגבורה הצבאית תנצח, "עת פגע יקרה את כולם" וכלשון הדוברים: "אין ביטחון של מאה אחוז", אין "סגירה הרמטית".
המאבק הוא במישור אחר לגמרי – בתעצומות הרוח. יותר ויותר מתגלה, שהמאבק שאנחנו מצויים בעיצומו הוא מאבק בין תרבויות. ועוד יותר מתגלה, ולכך אנחנו נדחפים ונדרשים – שהמאבק איננו בין תרבות המזרח לתרבות המערב, אלא בין תת תרבות רצחנית, לבין תרבותנו אנו, אמונתנו ודרכנו היחודית, הליכתנו בדרך השם הסוללת לנו את מסלול גאולתנו השלמה בארץ ד'.
ההתעוררות תבוא מהדעה, שתעמיד אותנו מול דבר השם הקורא אלינו מבין המאורעות – לעמוד על עמדנו. לדעת את עצמנו.
ההתעודדות תבוא מן הקימה והעמידה על עמדנו האמיתי. הזעזוע ממטורפי הטרור הקמיקזות, יביא להתפכחות לה אנחנו נדרשים. ההתבוננות המחודשת אליה אנחנו נדחפים ביד השם הנטויה עלינו לטובה. זו היא המגמה. ההתעודדות תבוא מעצם המשבר ותחושת האין-מוצא: "כאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ"."עת צרה היא ליעקב וממנה יושע".
"כי תבוא עלי מלחמה" קורא לנו דוד המלך ממרחק דורות שעברו ועוד יבואו – "בזאת אני בוטח". בעצם המלחמה, בעצם הצרה ליעקב מוקשב השדר האלוקי, הדחף האלוקי לעמוד ולגלות ולהנביע את הכוחות הישראלים, את האמונה הישראלית, את המחשבה הישראלית, את הלהט שהעביר אותנו את פרעה ואלפי שנות רודפים ושונאים, ויעביר אותנו גם את זה.