המדרש בשמות רבה (פרשה יח) אומר:
"מה ראה לומר ליל שמורים? שבו עשה גדולה לצדיקים כשם שעשה לישראל במצרים, ובו הציל לחזקיהו, ובו הציל לחנניה וחביריו, ובו הציל לדניאל מגוב אריות, ובו משיח ואליהו מתגדלין, שנאמר (ישעיה כא) אמר שומר אתא בקר וגם לילה, משל לאשה שהיתה מצפה לבעלה שפירש למדינת הים, אמר לה - יהא סימן הזה בידך, בעת שתראי אותו סימן, דעי שאני בא ואני קרוב לבא. כך ישראל מצפין משעמדה אדום, אמר הקב"ה - הסימן הזה יהיה בידכם, ביום שעשיתי לכם תשועה ובאותו לילה היו יודעים שאני גואלכם, ואם לאו - אל תאמינו שלא קרבה העת...".
כולנו יודעים שאין סומכים על הנס. ההנחיה היומיומית היא לחיות את חיינו כרגיל, ולעשות את מה שמתבקש מאיתנו בזמנים שונים. מדי פעם אנחנו אמנם שומעים על אנשים שחשו שההיסטוריה דרשה מהם לעשות מעשה מסוים, ולעיתים אנחנו שומעים על הצלחות של אנשים כאלה. מצד שני, אנחנו יודעים שחשיבה כזאת יכולה להיות מסוכנת - האם כל אדם יכול פתאום להחליט לעשות מעשה קיצוני רק בגלל שהוא קורא את המציאות בצורה מסוימת, בגלל שהוא בטוח שאם הוא יעשה משהו מסוים הקב"ה יעשה לו נס?
הבעיה היא שאם נסתכל טוב במדרש לעיל, נוכל למצוא הוכחות גם להסתמכות על הנס, וגם לחוסר הסתמכות על הנס. בהתחלה, המדרש קובע נחרצות ש"הסימן הזה יהיה בידכם, ביום שעשיתי לכם תשועה ובאותו לילה היו יודעים שאני גואלכם". אם בני ישראל רואים סימנים לגאולה הקרבה בפסח (יום שעשיתי לכם תשועה) הם יכולים לסמוך על זה שהגאולה באה. מצד שני, המדרש אומר שכל סימן לגאולה ביום אחר - לא מתקבל.
האם המדרש באמת רוצה לקבוע תאריך מדויק ומסוים לגאולה, הקב"ה לא יכול לגאול אותנו בשום תאריך אחר?
כנראה שהמדרש לא באמת מנסה לומר שלא יהיו ניסים מחוץ לפסח, מאחר ואנחנו יודעים שהיו ניסים בזמנים שונים. אם נסתכל טוב במדרש אפשר לראות שהמדרש רק אומר שסימן לגאולה כלשהי רק יבוא בפסח, וסימנים לנס שאמור להתרחש לא יכולים לבוא מחוץ לפסח. אבל גם זה לא ברור כל כך: אם ניסים יכולים להתרחש בכל ימות השנה, מדוע שרק בפסח נוכל לראות בוודאות סימן לכך שעומד לבוא נס?
האמת היא שיש משהו יחודי בפסח ובניסים של פסח. בפסח, ובימים שקדמו לפסח במצרים, אנחנו רואים התגלות אחר התגלות של הקב"ה. כל מכה שמונחתת על מצרים מוכיחה שוב את מעורבותו של הקב"ה במה שקורה בעולם, ואת ההשגחה הפרטית שיש לו על עם ישראל. אם בתחילת סיפור יציאת מצרים כל מה שכתוב הוא: "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" - הקב"ה מזדהה עם הצער של עם ישראל אבל אין הוכחה מעשית לכך, עד מכת בכורות אין אפשרות להתכחש לעובדה שהקב"ה נמצא עם ישראל בצרתם, ושהוא יכול להפעיל ושהוא מפעיל את הטבע לטובתם.
המדרש מספר לנו שלדורי דורות, חג הפסח יהווה לפיד אש שיוכיח לבני ישראל שהקב"ה נמצא איתם, פועל לטובתם. כשם שהקב"ה הוציא עם ישראל מצרים בפסח, אפשר יהיה לסמוך על זה שהוא יעשה זאת שוב לעתיד לבוא. מעכשיו והלאה, חג הפסח יהווה לא רק זיכרון לניסים של פעם, אלא מוקד של תקווה שאולי, שוב פעם, יתרחש נס. נכון, אין סומכים על הנס, אבל זה לא אומר שאי אפשר להאמין שניסים יכולים להתרחש. ניסים מבטאים בצורה מוחשית את הדאגה של הקב"ה לעם ישראל ואת האמונה שיש בעולם יותר עומק ממה שאנחנו עלולים לראות בעיניים שלנו.
כפי שאמרנו, קצת קשה להבין מדוע שהמדרש יחליט שרק בפסח יכול לבוא סימן לגאולה, אבל מה שכן יוצא מהמדרש הוא שיש מעמד מיוחד למושג נס כשאנחנו מדברים על חג הפסח. אולי יותר מזה, יש מעמד מיוחד למושג סימן כשמגיעים לחג הפסח. סימנים לגאולה, והתקווה והאמונה שהם הבסיס לסימנים האלה, יכולים לצמוח על רקע ההיסטוריה של חג הפסח - חג שבו ראינו שהקב"ה באמת נמצא איתנו בצרה, גם כשאנחנו לא רואים את זה. חג הפסח מייצג את העובדה שבסופו של דבר, גם אם זה יקח זמן, הקב"ה יגאל אותנו מהגלות בה אנו שרויים, ושגם כשכל המציאות סוטרת לנו בפנים - יכולים להתרחש ניסים.