מרגישים מותשים? תנוחו ותגידו שלום לישראל קרישטל, ניצול שואה מחיפה שחגג לא מכבר 112 שנים והוכרז כגבר הישראלי המבוגר ביותר בעולם ובכך העניק ישראל למדינה, שיא גינס להתגאות בו.
השיא התאפשר אחרי פטירתו הפתאומית של היפני המבוגר ביותר בעולם שהחזיק עד עכשיו בשיא ועזב את משפחתו בחטף והוא בן 113 שנים בלבד.
ישראל נולד ב15 לפברואר, 1903 למשפחה דתית בעירייה ז'רנוב הפולנית. אביו של ישראל גויס לצבא רוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה ומצא בה את מותו. בגיל 17 עבר ישראל ללודז' ושם קנה את מומחיותו במפעל המשפחתי לייצור ממתקים, מומחיות שתתברר בהמשך כמשמעותיות ביותר ושיחוב לה את חייו: הגרמנים אהבו יותר מידי את הממתקים שישראל יצר בכדי להרוג אותו.
ישראל שכל את שני ילדיו בגטו ואיבד את אשתו כשנשלחו ביחד לאושוויץ עם חיסול הגטו ב1944:
היא לא יכלה למחנה ההשמדה בזמן שישראל המשיך בעבודות הכפייה.
את השואה הצליח ישראל לשרוד כאוד מוצל, משקלו 37 קילו, עייף ושבור. למרות הכול החליט לחזור ללודז' והקים שם את המסורת המשפחתית בעסק לייצור ממתקים. . (על סמך כתבתה של סיון רהב מאיר, ערוץ 2).
מצד האמת, גילו של ישראל קרישטל כמו גם שיא הגינס הנחמד הם החלק השולי בסיפור. החלק המעניין יותר קשור לאמירה שאמר ישראל לאחרונה לבני משפחתו: הוא אינו מתרגש להיות האדם המבוגר ביותר בעולם אלא מניח התפילין המבוגר ביותר. שהרי עוד מעט ימלאו 100 שנים לבר המצווה שלו.
נכדתו ליאת בשן חיזקה את אמרתו: "זה משהו שהוא לא מוותר. גם כשקשה לו. גם כשהוא עייף. גם כשהוא מותש. אפילו בצהריים. הוא קם. מניח תפילין. מברך עליהם. ומניח אותם בחזרה. זה מאוד משמעותי"
הנה יהודי, שעבר דבר או שניים בחייו. שיכל למלאך המוות, ששרד שתי מלחמות עולם, ששכל את משפחתו ובכל זאת החליט לבחור בחיים. אדם שפרופורציות החיים שלנו נמתחות על פני יותר ממאה שלימה ובכל זאת בחר לציין זוג קופסאות שחורות כתכלית חייו וכדבר שמהווה מבחינתו את פסגת ההתרגשות.
וכששמעתי את הדברים ואת הנכדה, נזרקתי למושג שהיה שגור בפי ובפי חבריי לספסל הישיבה התיכונית: 'לגלגל תפילין'.
קמנו בבוקר במצב צבירה של זומבי מעוך. ההאנג אובר העצבני מסעודת פורים עדיין דפק לנו בראש. לא היה לנו ראש או מוחין ללכת למניין ולהניח תפילין בישוב הדעת. אז פשוט גלגלנו אותם. עם ברכה כמובן. רק כדי לדפוק כרטיס. התייחסנו לתפילין כאל השכן הנודניק הזקן, שמגיע הביתה ואתה חייב לחייך אליו בנימוס ורק רוצה שיעוף לך כבר מהפרצוף.
כי בניגוד לאורות של קבלת שבת קרליבך שכמעט תמיד באה לנו בטוב, היו פעמים שמצאנו את הקוביות השחורות כמשעממות משהו. קרות. כבויות. שלא לומר קרציות. שלא כמו ישראל קרישטל, אנחנו לא 'זכינו' לראות יהודים מדובבלי זקנים עטופים בטלית ובתפילין נורים אל מותם בקבר אחים בגלל יהדותם.
מבחינתנו התפילין היוו את נקודת האפס, הקו האדום, הגבול שאין לעבור אותו, המוצב הדתי האחרון בדרך לדתל"ש. ולפעמים, שהיינו ממש בקטנות, גם גלגול התפילין נראה לנו כנצח.
ואז אתה רואה יהודי ישיש, פצצה מהלכת של כוחות נפש שסיפור חייו ותקומתו יכולים בכיף לפרנס עשרות אם לא מאות ילדי שמנת שנולדו עם כפית זהב בפה. שבוחר בשתי הקופסאות כמקור ההתרגשות שלו. ולא נשאר לך אלא לתפוס את שתי הקופסאות השחורות. להסתכל עליהן. לנשק אותן. את התפילין. ולבקש מהם הזדמנות להיכרות נוספת.
אבל הפעם כזו שלשם שינוי לא תסתיים באחסון הסתמי והטכנוקרטי שלהם בתוך הטלית שלך אלא היכרות אינטימית, אישית, מיוחדת, שתאפשר לך לדבר איתם. לגעת בהם. להתייחד איתם. להידבק בהם. דרך ה'של ראש'. ולהיות מספיק פתוח וכנה איתם, בשביל להצטער על היחס המזלזל שהענקת להם. עם כל הלב שלך. דרך ה'של יד'.