(מקור)רבי מאיר וברוריה נחלקו בשאלה כיצד יש להתיחס לבריונים שהיו בשכונתם, אולם נשאלת השאלה, האם יש כאן מחלוקת עקרונית ביחס לרשעי ישראל בכלל, או שיש כאן מחלוקת ביחס לאותם בריונים, האם יש להם תקנה או לא.
רבי שלמה זלמן מלאדי בספר התניא (מקור) מבאר שכל ישראל הם "אחים ממש מצד שורש נפשם" "רק שהגופים מחלקים" ולכן אדם המבין שהעיקר הוא נפש האדם ולא גופו, ודאי שיאהב כל אחד מישראל ולכן זהו היסוד לכל התורה כולה וזהו פרוש דברים של הלל הזקן על ואהבת לרעך כמוך שהיא כל התורה כולה.
אולם, שואל בעל התניא, הר יש מצוה לשנוא את מי שאינו רעך בתורה ומצות. עונה על כך הרב מלאדי שתי תשובות:
א. רק לאחר קיום "הוכח תוכיח" יש לשנוא את מי שממשיך לחטוא.
ב. מכיון שהאדם מורכב מגוף ונשמה, ומיצר הרע ויצר הטוב, הרי שיש לשנוא את החלק הרע שבאדם ואילו את האדם עצמו שהוא "נפשם האלקית" ודאי שיש לאהבו תמיד. אולם מוסיף ספר התניא ש"מינים ואפיקורסים אין להם חלק באלקי ישראל" ועליהם אמר דוד המלך "תכלית שנאה שנאתים".
גם הראי"ה היה מסביר שיש שני תכונות יסודות "שהם יחד בונים קדושת ישראל וההתקשרות האלקית" (מקור). האחד: "והייתם לי סגולה מכל העמים" "והב' הוא ענין בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד תורה".
הרי שהראי"ה מוסיף נדבך נוסף על דברי "בעל התניא" שגם בתכונות הנפש עצמם יש שני חלקים, החלק הסגולי שהוא שרש הנשמה, כפי שניסח זאת בעל התניא, ואלו החלק השני, חלק הבחירה מלמדנו שגם מעשים טובים ותלמוד תורה של האדם הם תלויים בכח הבחירה של האדם, אלא שעל האדם להבין כשהוא מקיים תורה ומצוות הוא מתקשר לסגולתו שהיא קדושת ישראל.
ממשיך הראי"ה ומסביר שיש הבדל בין תקופות שונות, יש תקופות שבהם מתגבר כח הבחירה ואז בא לידי ביטוי הצד הבחירי הפרטי של כל אדם ואדם בעבודת ה' שלו ויש שמתגבר כח הסגולה ואז יש ביטוי יותר חזק לתנועות העוסקות בצרכי הכלל של עם ישראל.
"ובעקבתא דמשיחא מתגבר כח הסגולה" ואז הוא בא לפעמים גם על חשבון הכח הבחירי ויש ירידה בשמירת תו"מ בעם ישראל.
לפעמים מתגבר החושך אצל אנשים מסוימים עד שיש הפסק בהופעת הסגולה "אבל זה א"א כ"א במי שבא להיות ח"ו, שונא ישראל".
דהיינו אדם שגם רחוק מתו"מ וגם מתכחש להיותו חלק מעם ישראל, הוא אדם שנפסקה בו גם השפעת הסגולה והם המינים עליהם דברו חז"ל ומוזכרים בספר התניא וכנגדם תיקן שמואל הקטן את ברכת "למינים ולמלשינים" (מקור).
דוקא שמואל הקטן שהיה רגיל להזכיר את הפסוק "בנפול אויביך אל תשמח" דהיינו, איננו שמח בנפילת האויב אלא שמח על נצחונו של הטוב עליו ולא על חסרונו של רע יכול להבחין בין מינים שיש לשנאם לבין אנשים שהכח הסגולי אצלם הוא בהעלם.
אולם (מקור) רק ת"ח בעלי טביעת עין עמוקה הם היודעים להבחין בין הצד הסגולי שבאדם לבין הצד הבחירי שאינו הולך בדרך הישר, אבל מי שאינו "תמיד שקוע בהסתכלות פנימית באור התורה הקדושה ויראה עלאה" יכול להתקלקל כאשר ינסה ללמוד מאדם שאינו שומר תורה ומצוות.
וצדיקים אלו הם המוכשרים גם לקרב "פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם".
מוסיף הראי"ה ומסביר באגרת אחרת (מקור) שבכדי למצוא את הטוב בכל אדם וללמוד מדעתו וממעשיו דרושה מידת הסבלנות. אולם סבלנות שאינה באה כתוצאה מספיקות "מתוך רכרוכית הלב ורפיון הרוח" אלא סבלנות "מתוך הכרה הבהירה בהמדות של חיי האומה" דהיינו, מתוך ההבנה שכל עם ישראל הוא נשמה אות וגופים מחולקים אנו מבינים שיש לאהוב כל אחד וללמוד מכל אחד וזוהי הסבלנות האמיתית.
לכן גם נקטו חז"ל בלשון "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (מקור) לשון ריבוי, כי השלום האמיתי יכול לבוא רק ע"י ראית האחדות וההשלמה שבין כל הדעת "שיתראו כל הצדדים וכל השיטות שיש בחכמה ואיך לכל אחד מהם יש מקום לפי ערכו וענינו".
ע"פ מהלך זה יש להסביר שמחלוקתם של ר"מ ואשתו ברוריה היתה בשאלת היחס לאותם בריונים. ר"מ חשב שהם בבחינת "מינים" ועל כן אין להם כבר תקנה ואלו ברוריה אשתו טענה שעדיין לא פסק הכח הסגולי שבהם ויש אפשרות שיחזרו למוטב ועל כן אמרה: "יתמו חטאים ולא חוטאים" (וכן הסביר הראי"ה בעין איה על אתר, עי"ש).
ועמך כולם צדיקים
רבי מאיר וברוריה נחלקו בשאלה כיצד להתייחס לבריונים בשכונתם - ומתוך כך נחלקו בנושא רשעי ישראל והאם יש להם תקנה - התשובה והויכוח לפניכם
