א. הקדמה
במאמר זה ננסה לברר מהי השמחה, נדלה מן מקורות היהדות בעניין השמחה, נציג את השמחה, גורמיה ותוצאותיה, כאמור מדברי חז"ל. כמו כן נשתדל להשיג את השמחה האמיתית המיוחלת, או לכל הפחות נביא עצות המאפשרות לנו להיות בשמחה תמיד.
ב. השמחה מהי?
לפי ספר "אורחות צדיקים": השמחה היא מידה יאה לאדם מחמת רוב שלווה בליבו בלי פגע רע, ואדם המשיג תאוותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו, בזה יהיה שמח תדיר, ויאירו פניו וזיוו מבהיק וגופו בריא ואין זיקנה ממהרת לבא עליו כמו שנאמר: "לב שמח ייטיב" (משלי יז, כב).
הגדרת השמחה עפ"י מילון "אבן שושן" - "גיל, ששון, הרגשת סיפוק ורצון רב, מצב רוח עליז". מתוך דברים אלו, אפשר להבין, שהשמחה היא מעין המציאות בשלימות וברוגע נפשיים המובילים לשמחה המתבטאת במצב רוח מרומם.
השאלה העיקרית הניצבת מולנו היא: איך מגיעים למצב זה של שלווה ורוגע נפשיים? לקבלת תשובה על כך נצטרך להרחיב את ההסדר בענין השמחה.
ג. סוגי השמחה
לשמחה ישנם סוגים שונים וביטויים רבים לה, להלן נמנה מספר מזערי מתוך סוגי השמחה: שמחת בית השואבה: על זה נכתב "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (סוכה נא). צריכים אנו להבין מהי אותה השמחה הכ"כ עצומה, שעליה נאמר "מי שלא ראה וכו'". ישנם מפרשים (תוס' סוכה נא: ד"ה חד) המסבירים, שמשם שואבים רה"ק, א"כ איפוא אפשר להבין הסבר זה, שע"י שאיבת המים, שהיא המצווה, זכו לרוה"ק. ומוצאים אנו, שכתוב "אין רוה"ק שורה אלא על לב שמח" (סוכה ה', א' ירושלמי). ואיזהו לב שמח - זה המקיים מצוות.
סימוכין לכך אפשר למצוא באימרה "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצוה" (שבת ל:). מכאן ניתן להבין, שבפעולת השאיבה וברעיון המסתתר מאחורי עניין זה (שהרי זה ציווי מבורא עולמים), שחייבת להיות כאן שמחה ושלוה נפשיים.
1. המצוה היא השמחה או השמחה היא מצווה.
ישנה שמחת יו"ט - בגמ' נאמר שמחה זה יו"ט (מגילה טז:) מכאן ניתן להבין שעיקר ענין השמחה הוא קיום מצוות יו"ט. ישנה גמ' נוספת האומרת "שמחת יו"ט מצווה היא" (פסחים סח:).
הינו שהשמחה עצמה היא מצווה, מכאן נבין שעיקר המצווה היא השמחה הנמצאת כבסיס לקיומה, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כד). סימוך נוסף לכך שכתוב "ושמחת בחגך והיית אך שמח" (דברים טז', יד') מכאן עיקר המצווה היא השמחה.
ועל שמחה זאת נאמר "ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצווה ולשמחה מה זו עושה זו שמחה שאינה של מצווה" (שבת ל: ) מכאן ניתן להבחין בין שני סוגי שמחה:
א. ישנה שמחה המרוממת והעילאית והרצויה שכל אחד מאתנו שואף להגיע אליה וזו "שמחה של מצווה", היינו שמחה הנובעת מתוך עשיית מצוות.
ב. שמחה נוספת ישנה, שאומנם נקראת שמחה, אך אינה נובעת מהפנימיות ומנפש האדם, אלא יותר נכון להגדירה שחוק, הוללות וקלות ראש. מחד גיסא, שמחה זו של מצווה, הנובעת מהאמת הפנימית של האדם ומשלוות ליבו ונפשו, שכידוע מביא את האדם לידי צחוק אמיתי ובריא, רחוקה היא כרחוק מזרח ממערב מהליצנות וקלות הראש המבטאים אף הם בצחוק. ומאידך גיסא, קרובים הם בצורה שאין לשער. ונסביר את הדברים: כאשר נשים את הצחוק, שהיא התוצאה של ההרגשה הפנימית, כדבר העיקרי, שאנו נביט בו אזי לא נראה הבדל בין צחוק זה למשנהו, אך אם נסתכל ונתבונן בשני סוגי צחוק אלו, אנו נבחין בתהום עמוקה ורחבה הפעורה בין שני ביטויי השמחה הללו.
מחד גיסא, נראה את הליצן וקל-הדעת הצוחקים, שעליהם נאמר: "כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל" (קהלת ז,ו). אדם זה יהיה בקונפליקט פנימי ולא ידע להבחין בין צחוק אמיתי לשיקרי.
מאידך גיסא נראה אדם הצוחק מתוך שמחה אמיתית הנובעת משלוה נפשית והסתפקות בחלקו, כאימרה הידועה: "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד', א').
ברור לכל, שכוונת הדברים, שהאדם יקרא עשיר, דווקא, כאשר יהיה שמח בחלקו ואין הכוונה כאן דווקא למישור הכספי וכלכלי, אלא אף בשאר התחומים בחייו של האדם.
למרות הדברים שנאמרו לעיל בעניין השמח האמיתי, נאמר על זה בגמ' "אין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק" (ברכות לא.), משום שעם השחוק משתתפת דעת קלה. ידוע הדבר, שהאדם המרבה לצחוק, הרי שמתמעט מוראו, משום שכאשר הוא צוחק אין יכול לכוון אחר שום יראת אלוקים וידוע שאחד מסימני השוטה - ששוחק במקום שאין השחוק ראוי בו (אורחות צדיקים/שערי השמחה). המקום - הן לגבי המעמד שנמצא בו אותו צחוק והן לגבי האוירה הפנימית שאינה מתאימה עם אותו צחוק.
א"כ ברור שצריך ואף מומלץ לצחוק, אך בכמות ובאוירה נכונים ומתאימים.
ד. הדרך לשמחה
הוזכרו פעמים רבות, השלוה הפנימית והרוגע הנפשי המובילים לשמחה המתבטא בצחוק אמיתי ובריא, אך נשאלת השאלה איך מגיעים לדרגת הרגשה רגועה ומרוממת זו של שלווה. המביאה לשמחה? ידוע הענין שצריך האדם להסתפק בחלקו.
ההסתפקות בחלקך נובעת מהבנה וביטחון, שכל מה שקורה לאדם נובע ממקור החיים ואדון הכל הנותן לכל בריה די מחסורה כמו שנאמר בגמרא: "הוא זן את כל העולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים" (שבת קז").
א"כ אין האדם צריך לדאוג וכאשר אין דאגה יש שמחה. כמובן שישנה דאגה חיובית והיא כמובן הדאגה על דרכו של האדם ועל מעלליו, אך גם בדאגה זו אל לו לאדם להיכנס ליאוש, שהרי "אין יאוש בעולם כלל" (ר' נחמן מברסלב). הדאגה היא ההיפך השמחה, שהרי היא הגורמת למחלות בכל צורות ביטויהם בגוף האדם. דבר זה מוסכם גם על הרפואה הקונבציונלית.
לכן צריך האדם להיות תמיד בהרגשת שלווה פנימית עם עין הצופה להמשך הדרך, אך בד בבד צריך האדם להיות בוטח בה' הגורם לכל הדברים בעולם שהכל לטובה, וע"י זה יגיע האדם לשמחה.
כאמור, הבסיס להשגת השמחה האמיתית היא - הבטחון בה' והאמונה בה'.
1. הביטחון כבסיס לשמחה
ביטחון זה מתפרס לשמונה תחומים בחייו של האדם, כדברי ה"אורחות צדיקים" (שער השמחה). ולהלן נסביר מספר תחומים מתוך השמונה:
א. הביטחון בכך שגופו ימשיך להיות תקין ויפעל בצורה הטובה ביותר, וכל זה מתוך ביטחון בהקב"ה, שיסדר ומסדר את כל עניני גופו של האדם. לטובת האדם הפרטי ולטובת כלל האנושות.
ב. בטחון זה מתייחס לתחום הפרנסה, שאין האדם צריך לדאוג ולרדוף אחר הכסף והפרנסה וחיי העולם הזה, אלא יעשה את הדברים הבסיסים הנצרכים לקיומו ואת שאר הזמן ישקיע בבנין חייו הנצחים. ואמרו חז"ל תרבה בישיבה ותמעט בעסק (ספרי ואתחנן ו, ז).
ג. יבטח בה' בלבד ולא בשאר בני אדם הסובבים אותו כגון קרוביו וחבריו משום שע"כ יכול לבוא לידי אכזבה חלילה. אלא צריך האדם לדעת שכל הסובבים אותו הם שלוחי הבורא וכל תפקידם לקדם את האדם בדבקות בה'. לכן, אל לו לאדם להתאכזר או לדאוג מבני האדם, אשר סביבו, אלא ידע שהם שלוחי הבורא ויבטח רק בקב"ה.
ד. על האדם לבטוח בקב"ה שינחהו בדרכיו הישרים שנאמר "הדריכני באמיתך ולמדני" (תהילים כה, כ), בטחון זה מתבטא בכך , שיבטח בה' שינחהו בדרך ישרה שכל מעשיו יהיו לשם שמים, הן ברובד הנפשי פנימי והן ברובד הגופני, פיזי. שהרי ברור שצריך האדם לקיים מצוות הבורא עם גופו וע"י כך יצליח לעבוד את הקב"ה. לכן יבטח בכך, שה' ינחהו בדרך נכונה וישרה לעבודתו.
הבטחון המדובר נובע מתוך האמונה בה' והאמונה תלויה בביטחון ואין קיום אמיתי לאחד בלא השני. זאת הנוסחה לשמחה האמיתית והמיוחלת. דרגה זו של בטחון ואמונה חזקים בה' נראית לנו כדבר הצריך עבודה רצינית על מידותינו ומחשובתינו ואכן כך הדבר. אך עם כל זאת צריכים אנו להבין, שבנוסף לבניה הפנימית של הנפש הפרטית ישנו בניין כללי וציבורי, הרי זהו בניין בית המקדש, שרק אז השמחה תהיה אמיתית ומושלמת שנאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשננו רינה" (תהילים).
ולכן העבודה צריכה להיעשות בשני מישורים: הפרטי והכללי. תיקון בפרט ותיקון הכלל.
ה. סיכום
השמחה הוגדרה, למרות שאין לה גבולות, אך בכדי שנבין אותה בשיפלונו היינו חייבים להגדירה לאותם גבולות, שאליהם הבנתינו מגיעה. הגענו למסקנה, שאין מוצא אחר ואין גאולה אחרת לגוף, לנפש ולעולם בלא השמחה, והיא כבסיס לגאולת שלושתם. בכדי להגיע לשמחה צריכים אנו להתאמץ בנפשינו וגופינו ככתוב: "אע"פ שמיצר עכשיו שמח בוא לאחר זמן" (מו"ק ט.). בכדי להגיע לשמחה המיוחלת צריכים להתאמץ ולהצטער ככתוב: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל: ). בעז"ה נזכה לשמוח בשמחה האינסופית שמחת בניין בית המקדש, ככתוב "ביום שמחת ליבו זה בניין בית המקדש" (תענית כו:).
** המאמר לקוח מתוך אתר ישיבת ההסדר שילה