האישה והצלע - משמעות והשלכות

שתי המשמעויות השונות של סיפור בריאת האישה משפיעים על עיצוב דמותה ויעודה. המעבר מהפרשנות הרואה באישה "צלע" - איבר קטן ביחס לגוף גדול, לפרשנות הרואה באישה "צלע" במשמעות של "צד" חיונית להבנת מהות הקשר בין איש לאישה על רקע השעה והדור.

חדשות כיפה הרב שי פירון 17/12/03 00:00 כב בכסלו התשסד

הבית היהודי תופס מקום נרחב בהגות היהודית לדורותיה. יסודות הבית היהודי נובעים משני צדדים: האחד - ההבנה שאיש ואישה נבראו חסרים. ביסוד בריאת האדם עומדת ההשלמה ההדדית שאליה מגיעים בני הזוג. בכך עומדים הפרשנים על הסתירה שבין סיפור בריאת האשה בפרק א' שבבראשית לבין התיאור המופיע בפרק ב'.

בפרק א' נאמר:

"ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא

אותם"

לעומת זאת, בפרק ב' הרקע לבריאת האשה שונה:

"ויאמר ה' לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. ויפל ה' אלוהים

תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתינה. ויבן ה'

אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. ויאמר

האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש

לקחה זאת. על כן יעזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

במסורת הדורות מקובל לחשוב שהאשה נבראה מן הצלע - מהאיבר הנקרא צלע. המשמעות הרעיונית הנגזרת מהנחה זו מעמידה את האישה ביחס ישיר לפער שבין אדם - גבוה, גדול, לבין צלע - איבר קטן וצדדי בגופו של האדם. כך מתפתחת תפיסה שוביניסטית הרואה באישה טפלה לאיש. רש"י מפרש: "מדרש אגדה: שבראו שני פרצופים בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו" (פרק א' פס' כז'). לפירוש זה "צלע" אינה איבר אלא : "צד". כך מצינו מפורש בפרשת תרומה: "צלעות המשכן" (שמות כו', כז', ועוד). ברור שההבחנה בין שני הפירושים משמעותית להבנת מעמדה של האישה. הגישה הרואה באישה יצור הנברא מן האיבר צלע - מדגישה את העובדה שמקורה של האישה מן האיש. יש בה גם מידה מסוימת של יחס בין "גדול" ל"קטן". לעומת זאת, הגישה השניה מדגישה את השויון מחד, ואת השונות מאידך. האיש והאישה הינם שני צדדים, "דו פרצופין", וכל אחד מהם תורם לבנין הצד שכנגד. לגבר קוראים "זכר", לאשה: "נקבה" ולצירוף של שניהם קוראים אדם.

לא כאן המקום לנתח מדוע הפירוש המקובל למקורה של האישה הוא זה המדגיש את בריאתה מן האבר, מן הצלע. יש לבחון את מקומו של ההסבר הן מן הבחינה ההיסטורית והן מהבחינה הרוחנית. לענ"ד, רוחנית וחינוכית, יש להדגיש את השיויון והשונות. רק כך ניתן להבין את עומק דברי התורה: "על כן יעזב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית, ב'). מכאן, מקורה של הברכה אותה אנו מברכים בנישואין: "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". (שבע ברכות הנישואין). אולם, ברור שבכל נישואין מגיעה לכלל שלימות בריאה נוספת. כל בנינה של המשפחה מושתת על יסוד ההשלמה. האישה הינה "עזר כנגדו" משום שמערכת הנישואין עוזרת לאיש בכך שהיא מפגישה אותו עם ה"כנגדו". עם הצד השני, המשלים את שניהם ליצירה אחת עליה נאמר: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אתם" (בראשית, א', כז'). "האדם" הנה המציאות השלמה של האיש והאישה. יחד יוצרים שלימות. רק יחד, מתוך ההשלמה ההדדית, נוצרת האפשרות להמשיך את הדורות הבאים.

יש לעצב תפיסה חינוכית המכשירה את הבת להיות שותפה שווה ושונה בבנין הבית והקהילה.

לתפיסה זו השלכה על דמותה של הבת ועל הדגשים חינוכיים בחינוך הבת. חינוך לחיי משפחה הינו בראש ובראשונה חינוך לפיתוח האישיות. הכשרה לקראת המצב השלם. אין זה "מקצוע של בנות". גם על הבנים ללמוד ולהתכונן לקראת הקמת משפחה, ועוד חזון למועד.