לפעמים הקב"ה מסובב אותנו במקרים ומפגיש אותנו עם אנשים בדרכים מאוד מיוחדות,דרכים מדהימות.וזה לא סתם,זה לא מקרי.הרי מקרה הוא-רק מה.
לפעמים קורה לך שורה של תקלות,רק כדי שבסופם תזכה לפגוש מישהו או משהו. פגישה שלא תשכח לעולם. ולבסוף אתה מבין שהתקלות לא היו אלא הכוונות.
וכך קרה לי בפגישתי עם אריאל. הייתי צריכה לחזור לביתי לאירוע משפחתי ולא יכולתי,לכן חזרתי למחרת ביום שישי...
הייתי צריכה להספיק את האוטובוס לביתי ולא הספקתי ובנוסף ירדתי בתחנה הלא נכונה, לא היה לי מספיק כסף בארנק לחזור לתחנה הנכונה ולכן לא חזרתי...עליתי על אוטובוס שהביא אותי ליישוב אחר הסמוך לביתי.חיכיתי שם שעה שלימה.
לא הבנתי איך קרה שהיום הכל התעכב מה שבדרך-כלל לא קורה.חיכיתי וחיכיתי...עד השעה 11:00 כשלפתע,לשמחתי,הופיע כמו מלאך-אריאל מלווה בחברו.
אריאל שאל לשלומי במאור פנים ובאכפתיות,דבר שחימם את ליבי.הוא הציע לי את עזרתו בעצירת טרמפים ליישובנו,לאחר שעה שלימה של שהייה.ואכן,לאחר כמה רגעים הגיע טרמפ ואריאל הציע לי לעלות עמו,ולרדת במחסום החיילים הקרוב,כי משם יותר בטוח וטוב לחכות-סמכתי עליו וירדתי איתו למחסום.
היינו במחסום פרק זמן ממושך,שבו היו כמה דברים משמעותיים ועמוקים.מסתבר שאריאל הכיר את החיילים שבמחסום עוד ממזמן,ההוכחה לכך הייתה השמחה שלהם בראותם אותו.שוחחנו עם החיילים ולבסוף הגענו לנושא שהיה בוער אז-ההתנתקות.
חלק מהחיילים במחסום היו בדעה שזה צעד נכון.אחד החיילים אף אמר לאריאל שהוא בעצמו יבוא לפנות את יישובנו,אך אריאל חייך ואמר:"אין בעיה-אני אבוא איתך ואעזור לך כי אני מכיר את היישוב יותר טוב ממך..." וכך,לאט לאט בנועם ובסבלנות,אריאל גרם לחיילים להבין שהפינוי הוא אכן צעד לא טוב ופוגע.עד שלבסוף החיילים אמרו שאם הם היו יכולים הם היו מסרבים פקודה.
בינתיים אריאל ראה שהזמן עובר ואין שום טרמפ,לכן הוא ביקש מאחד החיילים שיביא לי כוס מים כדי שלא אתייבש.אריאל הספיק לשוחח שם עם כל החיילים וביניהם גם עם חייל תימני-איתו קרא את פרשת השבוע בנוסח תימני.אריאל השתדל לשמח את כל החיילים ככל יכולתו-דבר שבלט מאוד.בהמשך,החיילים ביקשו מאיתנו סרט כתום,אריאל חיפש שעה ארוכה בתיקו עד שמצא את הסרטים וחילק אותם לחיילים.החיילים שמחו וענדו את הסרטים על הכומתות שלהם.אריאל ביקש לצלם אותם,אך הם לא הסכימו,בטענה שאסור להם לעשות זאת.
אריאל לקח סרט כתום מהשקית,הכניס אותו לכיסו ואמר:"שיהיה לי ליתר ביטחון" אריאל החזיר את כל הדברים לתיקו וביקש ממני לשים בתיקי את מצלמתו.
בסביבות השעה 12:00 אריאל החליט להציל את המצב ולעצור בשבילנו טרמפים כי כבר התעייפנו
פתאום,הופתענו לראות את אריאל עומד באמצע הכביש,ועוצר בשבילנו אוטובוס שהגיע ליישוב הסמוך ליישובנו.אריאל ביקש מהנהג שיעלה אותנו והנהג נעתר לבקשתו.
בזמן הנסיעה שוחחתי עם אריאל ושאלתי אותו מהיכן הוא חוזר.הוא סיפר לי שהוא חזר אתמול משבועיים התנדבות בגוש קטיף היישר לבאר-שבע-לחניכים שלו,עשה להם פעולה,ישן שם והיום הוא חוזר לביתו לביקור ולאחר מכן חוזר שוב לבאר שבע לחניכיו.
אריאל אמר לי שהוא מאוד עייף ושהוא מקווה להגיע הבית מוקדם כדי לראות את משפחתו.ואז שאלתי אותו:"מדוע שלא תישאר בבית ותנוח?" אריאל אמר שהוא מאוד היה רוצה לעשות זאת,אך הוא אינו מסוגל ולא יכול לאכזב את חניכיו שביקשו כל-כך שהוא יהיה עמם בשבת.הוא אמר לי שהוא מעדיף לוותר על רצונותיו הפרטיים.
הוא הביט בעיני ואמר:"החניכים שלי צריכים אותי ואני צריך להיות במקום שצריכים אותי יותר".באותו רגע הרגשתי את העוצמה שקרנה ממנו,והערכתי כל-כך את המסירות שלו.אמרתי לו שמגיע לו "כל הכבוד", מכיוון שהוא המעיט בערך מעשיו...לאחר זמן שתיקה ממושך...הגענו ליישוב הסמוך,ירדנו מהאוטובוס וחיכינו שם לטרמפ לביתנו.
אני כבר התעייפתי,התייאשתי וחששתי שלא יגיע טרמפ.אריאל שם לב לכך ואמר:"מה קורה לך?","מה את מתייאשת?",אסור להתייאש!אל תתייאשי אף פעם..."הרגשתי השתפרה...ובמפתיע הגיע גם טרמפ עד ביתנו.
ירדנו סמוך ליישוב ואריאל לפתע שתק והתעצב.הוא עמד כמה רגעים בצומת,הביט בה וכך עלינו בשתיקה עד לשער היישוב.
בשער היה תלוי מודעת פרסום-אריאל חשב שהפרסום הוא של ועדת הנוער.הוא הביט בו ואמר:"אוי, אני ממש עצוב,אני בוועדת הנוער ואני בכלל לא יודע מה היא מארגנת.אני כלל לא תורם לה ולא תורם מספיק ליישוב.אני מצטער שאני לא עושה מספיק.הרגעתי אותו ואמרתי לו שהוא עושה המון ושביישוב יש מספיק כוחות של עשייה ושהוא אמר לי בעצמו "שהוא נמצא במקום שבו צריכים אותו יותר".אריאל אמר שאני צודקת ונרגע.
כשנכנסנו,ירדנו לכיוון היישוב ואריאל אמר פתאום:"אז את לא תשכחי אף פעם את מה שאמרתי לך היום,את מה שלימדתי אותך היום..."באותו רגע לא הבנתי מה הוא רוצה,אך הבטחתי לו שלא אשכח דבר.החזרתי לו את המצלמה שלו והודיתי לו על כל היום הנפלא שעבר עלינו.הודיתי לו על העזרה והעידוד.
בשלב זה כבר היינו קרובים לביתו.הוא נפרד ממני לשלום וברך אותי בשבת שלום אור ושמחה,ברכתי אותו בחזרה ושוב הודיתי לו-וכך נפרדו דרכנו.
4 שעות לאחר מכן אריאל נרצח בצומת בה עמדנו,ע"י מחבלים-ימח שמם.לאחר מכן סופר לי שברגע מותו נמצא בכיסו אותו סרט כתום,שליווה אותו גם ברגעיו האחרונים.
כאן המקום שלי להודות לבורא עולם,על כך שבדרכים כה מיוחדות,זיכני לפגוש אדם כה מיוחד,ללמוד ממנו כל-כך הרבה דברים שילוו אותי כל חיי.
הלוואי ונדע תמיד להעריך את האנשים שאנו מכירים,ונזכור שכאן בעולם הזה-הכל עראי.
לכן,בפעם הבאה שנפגוש מישהו,נדע שעלינו להקשיב לדבריו בכבוד וברצינות-לא משנה מהו גילו,ייחוסו או מעמדו,כי לכל מלה יש משמעות.
ונדע תמיד שכל רגע עם בן-אדם,הוא נדיר,יחיד במינו,אשר לא יוכל לחזור שנית.