אלוקים נמצא גם כשלא מחפשים אותו. הוא מבעבע במרק הזהוב של ז'נט ונדחס לו בין גרגירי הקוסקוס של מזל. הוא נמצא גם ביציאה מבית הכנסת אחרי שניים מקרא ואחד תרגום ושני בפלות של חכם אוחנה וכוס תה מהביל עם שיבה. אלוקים נמצא במקדחה של אדון מועלם שקונה את פתיחת הפרנסה באלפי שקלים בכל יום כיפור ומחלק סוכריות שוות לילדים בשמחת תורה.
אלוקים הוא הרבה יותר נחמד ממה שחושבים הוא גם הרבה יותר פשוט ועממי ונינוח ומחבק. אלוקים אוהב את כולם, באמת! ולכן הוא נמצא בכל מקום גם בלי שמקהלת ילדי חב"ד יפזזו לו בקול. עם השנים והשינויים נהיינו חכמים מדי, מפולפלים מדי שלא לומר מתוסבכים מדי ודחפנו את רבנו של עולם לדפים מצהיבים, לסטנדר או לריקודים חסידיים סוערים. משהו בהרמוניה הפשוטה כבה ומצאנו עצמנו מטלטלים בין תורה לחיים מלקים את בשרנו עד זוב מתייסרים מלזנוח לרגע את הספר ופוגשים את העולם דרך מילים ואותיות.
אנחנו מרבים לדבר על קדושה שצריך לכבוש, שצריך לרוץ כדי להגיע אליה, אם זה בצבא, אם זה בכלכלה ולפעמים גם בתורה, "בישיבה רצים" נהגו לומר במקום בו למדתי, לריצה הזו יש ערך רב, היא מעצימה ומגדלת את האדם, אבל במקביל חייב להיות מקום גם ללימוד תורה שבו אפשר בנחת לשים עוד כפית סוכר בקפה. הקדושה שלנו שדורשת דם יזע ודמעות לפעמים גם היא שייכת לפעמים לעולם ההישגי (עד היום יש בתי ספר שנותנים ציון על תפילה) אסור להתעלם , גם מפן אחר של הקדושה, יש גם קדושה עממית יותר, נינוחה יותר כזו שצריך רק לפתוח לה את הדלת.
בעולם המערבי הרגיל אותנו לחשוב במושגים של אידיאולוגיה, גם הקדושה נרתמת לעיתים בלי משים לעגלה הזו, מבט אל עדות המזרח יכול להאיר חווה אחרת. לא מזמן עברנו את חודש אלול והימים הנוראים, "גם הדגים בים רועדים באלול" אבל בבית הכנסת בו נהגתי להתפלל כילד היה אפוף בשעת הסליחות בריח מתוק של נענע, ושמש חיכני מזג משקה חם לכל מתפלל.
לא מזמן השתתפתי בשמחה משפחתית, המשתתפים שרו בהתלהבות שיר חסידי אחד אחרי משנהו, לצידי ישב פייטן ותלמיד חכם זקן יוצא מרוקו, "ורווח תשים בין עדר לעדר" הוא לחש לי לנוכח השירה "המתאמצת מדי בעניו". יש קדושה שהיא דווקא ברווח, דווקא קול הדממה הדקה.
המאמר פורסם בעלון "זרעים"