לק"י

שיעור שלישי

פיסקה ב' אורות התחיה / הרב רכל

הרב אומר שדעת אלוקים נכונה היא הדרך להגיע לאהבת ה'. יש לאהוב את הטוב כדי להגיע לאהבת ה': אהבת החסד, מוסר וכו'.

יסוד הטוב חורז את התורה. כשם שעם שלם יסוד חייו בטוב – נוצרת זהות והקבלה בין האומה לרבש"ע, ודעת אלוקים מתיישבת אצלנו נכון.

דעת אלוקים הוא הקשר והשייכות לה', שמתוך זהות למידותיו מתחברים אליו, ולא ע"י השכלות ומחשבות פילוסופיות קרירות. הדעת מפרטת את מהות הקשר ומציאות ה'.

יסוד חיי האדם הוא מתוך שייכות זו לה'. עיקרה של תחיית עמ"י פירושו שיבה לחיות[1], שיבה לקומה הרוחנית של עמ"י לכל גודלה: החזרת השכינה ואהבת ה' אלינו. הרב אומר שדווקא בהחזרה זו יש נפילה רוחנית מוכרחת מכיון שאנו עומדים לפיני תפיסה רוחנית גבוהה מאוד של דעת אלוקים שהדור מסוגל לה. הכפירה שמקרבת הכל מכוונת, ע"פ הרב, לברר את הסיגים שדבקו באמונה (אנשי האמונה מתעוררים לברר את האמונה כדי להתמודד עם הכפירה). עמ"י יושב על אדמתו, יש תפיסה ממלכתית של עמ"י.

בימי הרב קוק רק בודדים הבינו את דבריו, ואילו כיום אלפים מבינים את דבריו, כלומר חלה התקדמות בהבנת האמונה. כיום אין אלטרנטיבה רוחנית ליהדות – יש רק נהנתנות, וכולם מכירים בכך.
כיום (כמעט) כולם מכירים בכך שהם יהודים ושייכים לעמ"י ההיסטורי ואינם כנעניים ועם חדש.

בפיס' ב' הרב ידבר על המאבק בין דתיים לחילונים שהוא תוצאה מאי בירור האמונה כראוי.

יש שינוי מהותי בין דורינו לדורות הקודמים במס' תחומים:
א. עצם העובדה שהגלות הגיעה לסיומה, הקמת מושבות חדשות עוד לפני הרצל. עליית תלמידי הגר"א והבעש"ט.
כשמסתיימת הגלות ומתחילים לחשוב על חופש ומדינה – הדבר מורה על היטהרות פנימית ורכישת מהות רוחנית חדשה הנובעת מגילוי פנים (בגלות יש הסתר פנים המשפיע גם על הדעות), כשם שבא"י יש הארה וברכה בלימוד. כשיש היטהרות פנימית יש שאיפה לחופש ושיבה לה', ומכיון ששאיפה זו לא מבוררת עד הסוף, אין היא מוצגת כך אלא שאיפה לחזור לא"י ולהקים שם מדינה – האידיאל הגדול ביותר שהם מסוגלים לחזור עליו.
ב. אנו עומדים כננס על גבי ענק – אוספים את כל החיבורים שנכתבו במשך הגלות. ככל שהדורות מתקרבים לגאולה, רעיונות שהתבססו על דברים פנימיים ונסתרים הופכים לנחלת הכלל, כפי שלמשל עשתה תנועת החסידות.
כך אנו מוכנים לקלוט דעות ביתר עמקות.
ג. גם בתחום החיים: כתוצאה מהצטברות הידע המדעי במשך הדורות, תפיסת המציאות די ברורה לנו: יש הגדרה לחוקי הטבע וזיקה ביניהם. יש תקשורת קווית, לוויינית, וטלפונית. כל אלה מכשירים אותנו לתפיסה כוללת המאחדת את הכל (לעומת אנשים שחיו בעיירה ולא ידעו כמעט כלום על הנעשה במדינה שבתוכה חיו, והתפרנסו מלקט שמועות). ככל שתפיסת העולם רחבה יותר – תפיסת היראת שמיים גדילה, לדוג' כשאומרים מלך העולם – מכירים בגודלו של העולם כולו, ולא רואים את ה' בתור מלך העיירה בלבד.

פיסקה ב'

הטבע מוצא – הציבור נתון יותר תחת חוקי הטבע מאשר היחיד שיש לו בחירה חופשית רחבה למדי.
אינסטינקט – תגובה הקבועה אוטומטית בגוף ואינה נובעת מחשיבה שכילית והחלטה לפעול דווקא בצורה זו ולא אחרת.

דרכי השמירה – תגובת החיה היא מולדת ולא נובעת מנסיון. יש שנאה אינסטינקטיבית בין הדתות השונות, ולכן הם נלחמות האחת בשניה.
ככל שעמ"י פועלים בעולם ומאחדים את תפיסת ה' במציאות, האלילות שרוצה להפריד בין כל הכוחות חשה בסכנה שנשקפת מצידו של עמ"י בכך שהוא טוב יותר – זהו נסיון של הרב להסביר את תופעת האנטישמיות.

הערה: בצורה כזאת מדבר הרב על שנאת חינם: אדם יכול לחוש שנאה בלתי מוסברת לחברו, ופעמים רבות הדבר נובע מכך שבתת מודע הוא חש בעוצמה הרוחנית של חברו שמאיימת על אפסיותו, וע"י השנאה הוא מחזק ומגביה את קומתו. התשובה לשנאה זו היא אהבת חינם: יש לאהוב את החבר ולהפסיק לחוש מאוימים על ידו.

האלילות הרגישה – ככל שעמ"י יאיר בעולם, הם יחושו מאוימים יותר ולא יהיה להם מקום. מינות – נצרות. בלשון חז"ל המינים קדמו לנוצרים, ויש להם הבנה השוללת את בחירתו של עמ"י. והעובדה שהם הכלי להשראת שכינה בעולם. תפיסה זו מתגלה גם בנצרות.
הקמת מדינת ישראל ושגשוגה מהווים סטירת לחי לנצרות מכיון שהיא מוכיחה שה' לא עזב את עמ"י[2]. המיסיונרים ניסו בזמן השואה לנצר יהודים בטענה שעצם הגלות והשואה מראים שה' עזב את עמ"י.

אמנם בתחילה יש"ו לא היה מין והכיר בה', אולם לאחר שהוא נפטר תלמידיו הלכו לרומאים וויתרו על כל המצוות כדי שהרומאים יוכלו לקבל את הנצרות – וכך נוצרה תערובת של אלילות ודת.
מה שעושה אותה אחרת מהיהדות היא האלילות שבה (שכן גם לה יש אמונה באל אחד ללא האלילות), ולכן ההיא שונאת את היהדות מכיון שהיא חשה מאוימת על ידיה.

וכן הדבר הולך – הנטיה ליצר הקיום יוצרת מעשים להגן על הקיום.

יבסם – יעדן – לאחר שכבר באים לעשות מלחמה יש אמנת ז'נווה שתמנע עינויים של שבויים ופצועים, או לא לירות בצנחנים, כאילו שכל הריגה אחרת מוצדקת וישרה.
רק אחרי אשר הנטיות – יש מסעי צלב, הרג, מלחמות וכיבושים. רק אחר המלחמות והמעשים באים הניתוחים ומכירים בצורך להתגונן (-מבלי להתייחס לנכונות של אותם ערכים שבשמם נלחמו).
מכיון שזו מלחמת קיום הגויים לעולם לא יוותרו. לשיטתה, הנצרות נלחמה נכון מכיון שהיא חשה איום על עצמה.
יש מציאות של אינסטינקטים הגורמת למלחמות הגנה, אולם יש גם מלחמות שנובעות מהחלטות שכליות, כגון האמביציה של נפוליון להיות שליטה של אירופה.


שיעור רביעי - המשך פיס' ב'
וכן הדבר הולך[3] - הרב ממשיך את הניתוח: כשם שיש מלחמת קיום על החומר, בטחון, כלכלה, כך גם בעולם הרוח יש מלחמת קיום על הדעות.
רק אחרי שדברים קורים יש הסבר של השכל, מכיון שלפני המעשה הדברים בלתי נצפים, שכן הם אינסטינקטיביים.
המדע יבסם - ביסום הוא מושג שמשמעותו לעגל את הפינות, למתן מצבים חריפים.
המדע אינו יכול לעקור נטיות אלה, מכיון שהן נוגעות לעצם הקיום, ואין דבר העומד מעל לזכות הקיום.
יבלעהו - יהווה לו סכנה.
עד כאן אומר הרב את הפתיחה, ומכאן מתחילה מטרת הפסקה.
היהדות מכרת עת עצמה[4] - גם עמ"י מכירים את עצמם הכרה טבעית שמכוחה גם אנו מנהלים מלחמת קיום, וגם אנו לעתים פועלים במלחמת קיום. דברי הרב מובילים לקראת התגובה של ציבור שומרי התורה והמצוות להתנגדות לאנשים הפורקים מעליהם עול תורה ומצוות.
במקום אחר הרב מסביר שא"א להגדיר את היהדות, שכן היא כוללת את הכל, ויש אור ה' בתוכנו - דבר שמאפיין את היהדות, אולם אין הוא מגדיר (שכן א"א להגדיר את ה'). יש להבדיל בין הגדרה הכוללת דברים מסוימים וממעטת אחרים, לבין מאפיינים שאינם מהווים הגדרה.

לההארה של האלוקות בצורה היותר טהורה - שאיפה להארה של שם שמיים בתוכנו בצורה הבהירה ביותר. אנו מצפים להארה זו בתוך העולם כולו: שתתגלה בחיים, בבין אדם לחברו, בבתי המדרש, בדעות ובכל פינה מפינות החיים - שהכל יהיה מואר בעומק גדול. נשמת האומה - שיהיו רגשי קודש להידבק בה', דבר שיתבטא במעשים.
השלמת טיפוסה הלאומי ע"פ רוחה העצמי בארצה ההיסטורית - ההארה שאנו מצפים לה, צריכה להופיע ע"י השלמת הטיפוס הלאומי שלנו בא"י. העולם נברא עבור עמ"י שנקראו ראשית. לכאורה יש בכך צמצום, שכן יש עוד עמים חוץ מעמ"י, אלא שיש לדעת שהפנימיות שלנו היא התמצית של כל העמים. כל מה שה' מגלה מקדושתו - הכל נמצא בתוכנו. עמ"י מגלים בנשמתם את אור ה' בעולם. גם אין אנו מסוגלים להכיל ולהשיג דבר זה, אנו יכולים לדעת זאת בכלליות.
אין זו לאומיות הלוקחת חלק מהאמת וחלק מהאור ולעשות ממנו דגל, אלא היא כוללת הכל. העולם כולו נברא עבור דבר זה: להאיר את אור ה' בעולם -דבר שמביא לשלמות הגוים, והם יסתפחו אלינו ויהיו מתוקנים עי"ז. בא"י חיים אלה מופיעים בעוצמתם הנכונה.
הכונניות המעשיות - המכונים המעשיים, התשתיות המעשיות - יישוב הארץ וכל המצוות, כולם משמשים כצינורות שעל ידם.
ה' מתחבר לאומה הישראלית ומתוך כך מופיע שם שמיים בעולם - ע"י המצוות.
למלאות - לשמש.

רוח, שכל - השגות. אנו מתחילים מאומה שלימה, ורק בתור התחלה מאומה שלימה ה' משרה את שכינתו עלינו, ומתוך כך ליחידים שבנו ג"כ יש יכולת לזכות להשראת שכינה.

כי הוא חייך - ככל שנתחבר יותר לשלמות האלוקית, נגיע יותר לחיים האמיתיים שלנו.
ישנם בעולם חסידים - יש גויים טובים בתור יחידים, אולם בתור כלל אין אומה שלימה שעושה טוב.

רוח שונה - אין הבדל כמותי אם יש יותר רוח, אלא הבדל איכותי - ה' משגיח עלינו ולא מלאך כמו הגוים. התרבות הישראלית צריכה להיות תרבות אלוקית. אפילו הבידור צריך להיות שונה מהבידור הכללי. אפילו תפקוד הגוף צריך להיות שונה.
הרב מדבר כאן על הרוח עצמה.
התרבות הכללית המבטאת את הרוח הלאומית של הגוים אינה מתאימה לנו.

מצד אחד אנו בניו של אברהם אבינו - אב המון גוים, ויש לנו מכנה משותף עם הגוים, גם צד תרבותי. מצד זה האומה הישראלית צריכה תרבות משותפת עם כל העמים. אולם אע"פ שיש תרבות משותפת, יש תרבות מיוחדת לעמ"י שרק היא תוכל ליצור לעצמה.
תרבות פירושו סגנוני החיים שבהם האדם מרבה את חייו.
התרבות המשותפת אינה הכשר כללי שכל מה שבא בשם הגוים שייך לנו. רק מה ששייך ע"פ היושר הטבעי לעמ"י והוא אינו צנוע אפשר לקבל מהגוים, כגון שירה על אהבת אם לבנה, ואם הדבר נכתב בצורה נקיה - אנו שייכים ומשותפים לכך, וזוהי בחינה של דרך ארץ שקדמה לתורה.
אפשר למצוא כל מיני אמירות מוסריות אצל הסינים לדוגמא, ושייך לקבל זאת מהם.

במקום אחר הרב מדבר על הסובלנות והקנאות (מלחמת הדעות, בזרעונים), והוא מסביר כיצד יש לנהל ויכוח עם הבא נגד היהדות. הנטיה הטבעית היא להגדיר את היהדות בצורה מסוימת ולדחות כל מי שלא עונה על הקריטריונים. אולם יש לצאת מתוך נקודה שהיהדות היא גילוי אור ה' בעולם, ותחת דבר זה נכנס כל דבר טוב שנמצא בעולם - גם אם יהודי לא אמר זאת. כל דבר טוב הוא ניצוץ מאור ה' בעולם. לכן צריך לעשות אנליזה (הפרדה) מדברי השני, ויש להסביר למה מתנגדים ומה מקבלים. לדוג' גם אנו צריכים להיות בעד רחמים - רחמיו על כל מעשיו (וכפי שרואים משפחתו של רבי), אולם אין לרחם על העושה רע לעמ"י כגון מחבלים ורוצחים. איננו מתנגדים להומניזם אלא ליישום שלו לגבי ערבים. אם נתנגד באופן כללי אנו מחלישים את הרחמנות של עצמנו. אנו בעד ציור ואומנות אולם לא בעד חוסר צניעות. אנו בעד שימוש בטלויזיה, אולם נגד הצגת אלימות ופריצות בה.
גם אם הדברים מופיעים ברמה אנושית ולא אלוקית תורנית - אין להימנע מלהשתייך לדברים הטובים.
בסה"כ יש רצון פנימי אצל כ"א מעמ"י להתחבר לרבש"ע.
בפוטנציה של בריאת העולם קיימת היכולת להגביל את החיים (גנב יכול להגביל את הבעלות על הרכוש, ורוצח יכול להגביל את הבעלות על החיים). ה' שולט על כל הנעשה בעולם, וכשם שיש אפשרות למות על המיטה בגיל מבוגר, כך יש אפשרות למות מיתה לא טבעית כגון ע"י תאונת דרכים, רעידת אדמה וכו'.
כעת הרב מגיע לנקודה העיקרית:
ואם תראה[5] - נקודת הקיום של עמ"י היא התורה. האומה מתוך אינסטינקט תילחם נגד דעות של כפירה בתוכה, והדבר ייצור מלחמת דעות.
הטוב האלוקי - הרב מפרט מעט יותר: בתקופת הרב היו שטענו שעמ"י יכול לבסס את תרבותו על המדע והתרבות החופשית, ועל כך אומר הרב שדברים אלה יכולים להסתפח לתרבות הישראלית, אולם אין הם תופסים את המקום המרכזי. אין לשלול את המדע.
אין לקחת את כל מכשירי החיים, הדברים שנועדו לסייע לחיים ולהופכם למרכז החיים, שאז יש מצב ששפחה יורשת את גבירתה.

כשישתמר בקרבה - כשנשמור את דרכי ההתנהגות - טכסיס, המביאים להופעה ציבורית של התורה. לא זכינו למצב שבו התורה ציבורית, וכיום התורה פרטית, שכן אין היא מופיעה בדיפלומטיה ובמצב המדיני.
בתקופת יעקב הרצוג התחילו לטעון את הטיעונים ע"פ התנ"ך, והוא ערך ויכוח גדול עם פרופסור אנגלי אנטישמי וניצחו בויכוח על זכותו של עמ"י על ארצו. גם הגוים מאמינים בתנ"ך, ולכן שייך לשכנעם בטיעונים כאלה. עדיין לא הגענו למצב שבו ישיבות הממשלה מתנהלות לפי העיקרון של השבת עמ"י לארצו וגילוי מלא של עמ"י, דיפלומטיה ישרה ללא כל שקרים. דבר זה יהפוך את היהדות לדבר פומבי ורשמי.
אז ימצאו - כשאנו באופן כללי ופרטי נהיה תורה - המדע לא יסתור את התורה.

כשבאים נמהרי לב - כשבאים בשם המדע לתקוף את התורה, כשם שהיו התפרצויות רבות כנגד התורה באוניברסיטה, היו התפרצויות נגדיות מכיון שאלו תגובות אינסטינקטיביות.

ב"ה
שיעור חמישי:

המשך - עיון בפסקה ב'

"כשבאים נמהרי לב ומזלזלים ברוחה, ובועטים ברגל זדון בתכסיסי חייה, היא מתחלחלת ויודעת כי עת צרה היא לה".
כיום, כששים שנה אחרי הרב כבר פשוט לנו שאין סתירה בין דת למדע.

מדע ויצירה חופשית

לכאורה שני דברים אלו עומדים האחד כנגד השני: היהדות אומרת שיסוד חיינו הוא התורה ומתוכה מגיעים למדע ויצירה. ואילו החילונים אומרים שהם מייצגים את היצירה החופשית.
הזכרנו בשם הרב שיש צד לימודי לאמונה (ע"י לימוד אנו קולטים הבנות שונות החיצוניות לנו) וצד טבעי לה (אנו מכירים בקשר הפנימי שלנו לה'). שום צד אינו בא על חשבון השני, וכ"א אמור להפרות את השני. אין אלה שני פרטים ונקודות מתוך הנפש, אלא שני יסודות שכל עולמנו הרוחני מתבסס עליהן. היצירה החופשית קשורה ליסוד הטבעי ונובעת מאותו מקור (היכולת שלנו ליצור דברים מקוריים, כביכול לשאוב דברים מתוך מעיין בלתי נודע - הגות חדשה, שירה, מחשבות על תיקון עולם שנובעות מתוך רגשות ולא מתוך הגיון צרוף), ואילו המדע קשור ליסוד הלימודי (ידיעות שונות על המציאות מתוך התבוננות וחקירת הטבע - פיסיקה, גאולוגיה וכו').
כשיש ציבור האומר שמספיק לו יצירה חופשית ומדע, למעשה הוא מקיף את כל כוחות האדם. היהדות אומרת שהם נמצאים בכיוון הנכון, אולם היצירתיות שאפשר להגיע אליה דרך היהדות רבה ועמוקה יותר. אין אנו באים לומר שיש דברים נוספים חוץ מהיצירה החופשית והמדע, אלא שיש עומקים גדולים יותר (כגון רוח הקודש, נבואה, עיון בתורה).
היהדות עשויה מתוך אינסטינקט של הגנה לדחות את היצירה החופשית ואת המדע, אולם הרב מדגיש שלמעשה אין סתירה בין השניים.

עומק היצירה של היהדות נובעת מההתקשרות שלנו לה' (ואילו הגוים תולים זאת במוזה ששורה עליהם - עניין אלילי). נוצרות אצלנו מחשבות גדולות, הצדיק מסוגל לגזור וה' מקיים (אם היה רוצה היה הצדיק מסוגל לברוא עולמות). מתוך ההתחברות האמונית לה' זורמים כוחות רבים באדם - גם כוחות פיסיים. הדבר בא לידי ביטוי גם באומה: הצד הלאומי מתחזק, ואין פחד מאומות שונות.
כיום איננו מגיעים לרמת היצירה המלאה שלנו ביהדות - רוח הקודש ונבואה (התורה עצמה נקראה שירה).

עמ"י לא נוצר כדי לחיות בקה"ק בדרך קבע, אלא כדי לשלב בין הקודש והחול. צריך אנשים שיתעסקו עם החומר: שירות בצבא, מכונאים, ניקיון. איננו עוסקים בטומאה. הרב לא מציג סעיף חדש בשולחן ערוך שלפיו יש לעסוק גם במדע וביצירה בכל יום, אלא שהציבור כאומה זקוק לדברים אלה (ייתכנו פרטים שחיים את כל חייהם במלואם ואינם זקוקים לעיסוק במדע וביצירה).

חשוב לזכור: המדע והיצירה אינם בשביל דלת העם שלא מבינים שהתורה היא חיינו, אלא הם צורך אנושי לגיטימי. לדוג' המוסיקה היא אסתטיקה (הנאה מצלילים) המעניקה עונג לשומע אותה. אם נמנע מאדם לשמוע מוסיקה, אנו מזיקים גם את לימוד התורה שלו, מכיון שאם האדם פוסח על צרכי הגוף והנפש שלו - נפגעת הרגישות הרוחנית. (כשם שא"א לחיות מתוך התעלמות מצרכי הגוף - אי אכילה, כך א"א לחיות מתוך הזנחת הרכיבים העדינים יותר בנפשו. רכיבים אלה הם סה"כ של האישיות, ואטימתם אוטמת למעשה את תורתו, שכן רכיבים אלה משמשים גם בחול וגם בקודש).

החול הוא הבסיס והכלי שבעזרתו אנו קולטים את הקודש, ולכן אם לא ניתן לו את צרכיו, תיפגע קליטת הקודש שלנו. איננו חושבים שחשוב לעסוק בחול כשלעצמו, אלא שצריך לתת לו את צרכיו. לכן הגר"א אומר שחסר לאדם בתפיסתו הרוחנית אם חסרים לו ידיעות במדע. ללא המדע המארגן ומראה את המורכבות אל הכל, תפיסתנו את גדלות ה' נפגמת.

הגלות מאופיינת בכך שיש הסתר פנים של השכינה, כך שאור הקודש והחיים שלנו מצומצם. דבר זה גורם לכך שכל מה שהיהדות תייבא מבחוץ יסכן את הקודש: הטבע והמדע עלולים להוציא את האדם מבית המדרש. היה צורך בפרישות ציבורית מהחול כדי לשמור על העיקר. כיום אנו נמצאים בתהליך שבו אנו נפתחים מעט יותר, ומסוגלים להתמודד עם החול ולהתחבר אליו.

הגדולים של היום שונים מהגדולים של הגלות (לדוג' הרב הרצוג היה בעל חמישה תארי דוקטורט ביחד עם היותו רב). הגדולים האמיתיים של הגלות החזיקו גם ידע רב בלימודי חול, כגון הגר"א, הרמח"ל והמלבי"ם, אולם רוב הגדולים לא היו בקיאים בלימודים אלה.

המאפיין את תנועת התשובה כיום היא שאין הם עוזבים את החברה ועוברים לבני ברק, אלא נשארים בתוך החיים, ומנסים ליצור שם קומה מעמיקה יותר. ע"י חיבור מעמיק לתורה, אין עומדים במקום אחד, וכל הזמן מתחדשים ומתמלאים. יסוד היצירתיות הוא התחדשות מתמדת, ולא שמירה על השגרה וחיים קבועים. חיים של שייכות לרבש"ע משמעותם שכל הזמן זורמים באדם כוחות אלוקיים חדשים.

יש לימוד תורה של הכתוב בלבד, ויש מדרגה שבה הלימוד כולו מתברך. יש מצב רוחני שאליו אנו שואפים, שבו התורה מתחילה להיות של האדם - מגיעים להזדהות פנימית עם התורה: האדם מגלה שהוא שייך לאהבת ה', לאהבת ישראל וכו'. ככל שיותר מפנימים את הלימוד, האדם מתחיל להנביע את התורה מעצמו.
ר' אלעזר בן הורקנוס אמר רק דברים ששמע מפי רבו, אלא שהם עוצבו בתוך פנימיותו, וקבלו משמעויות חדשות מקוריות שמעולם לא נשמעו. יש בכלל דברים שאדם אומר דברים שהוא עצמו לא מבין, ואדם אחר יכול לבוא ולחשוף אותם בעזרת פנימיותו (וכפי שר"ע דרש בדברי משה דברים שמשה לא הבין). לר' צדוק היה שלב (בסוף ימיו) שבו נביעתו הפנימי היתה כ"כ גדולה עד שכבר לא יכל לכתוב את הדברים.
“אך אותם שהם באמת מלאים רוח אומץ בעת משבר כזאת צריכים הם להכריז ולפרש" - כל מי שיש לו אומץ צריך לומר שלתורה אין שום דבר נגד התורה והמדע.