לק"י יום ו', ו' אלול התשנ"ח
שיעור 1:
מבוא לאורות התחיה / הרב רכל
כל ענייני הקודש מיועדים להופיע בפועל בעמ"י.
התורה ניתנה לנו כדי שתתגלה בתוכנו.
הציפייה לישועה היא מבוא לנושא. ציפייה היא חיים מתוך כיסופים, ומעמד נפשי קבוע בתודעת האדם כשהוא מחכה להתקיימות הדברים.
הסמ"ק שהתקבל על עמ"י, כותב שמקור חובת הציפייה לישועה מונחת בציווי אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – כשם שגאלנו ממצרים, כך עלינו להאמין שיגאלנו מהגלות.
יסוד האמונה בה' הוא מתוך הכרותינו עם ה'. הכרות זו משתנה לפי מעמד של עמ"י – הרחבת פנים ונסים כשישראל על אדמתם והסתר פנים בגלות.
במצב של ציפייה לישועה אנו מצפים לבחינת האמונה היותר מלאה, שבה יש מילוי נפשי.
עצם המצב של אבילות על י-ם מעמיד את האדם במצב שבו הוא מבין את הערך והמרכזיות של י-ם בבניינה. האבלות מעידה על קליטה נכונה של המצב בשלמותו, וזהו רואה בשמחתה – מבין מהי י-ם בשמחתה (ואין הכוונה שרואה אותה ממש, שהרי רבים ציפו לה ולא זכו לראותה).
יש ללמוד את המצוות המבטאות את המצב השלם כדי לחוש בחסרונם, כגון סדר אכילת קרבן פסח, עלייה לרגל וכו'. אם מחנכים כך ילדים, נבנית הסתכלות נכונה על מצבו ומעמדו של עמ"י בעולם[1].
אורות התחיה סוקר את התהליכים העיקריים הקשורים לתחייה, וחושף את מעשי ה' העומדים מאחוריהם (התהליך האלוקי). במצב כזה, מרגישים שותפים לתהליך חי.
בפיסקה ב' באורות א"י, הרב מסביר שצריך להבין את הרזים כדי להבין את מעלתה של א"י. רז פירושו ההבנה הפנימית העומדת מאחורי הדברים. המסתכל על השטח הגלוי, כלומר הצדדים המעשיים בלבד של התורה, לא משנה לו האם תהיה לעמ"י צבא, התיישבות וא"י, ונשאר עסק חשבונאי במצוות (לדוגמא האדם יתן יותר צדקה כדי להשלים את חסרונה של מצוות א"י). אולם מי שרוצה הופעה יותר שלמה של עמ"י ומפגש גדול יותר עם ה', לא יכול להשלים עם חסרון א"י.
פיסקה א'
באופן כללי, אומר הרב בפיסקה זו, שהיסוד של דעת אלוקים ניתן להופיע במיוחד בעם-ישראל מכיוון שהם המסוגלים (מתאימים לכך) מצד טבעם להגיע לדעת אלוקים זאת.
הבינה - דעת אלוקים הוא נושא עמוק מאד המקיף את כל האדם, פעולותיו, מעשיו, וכו' והיא דבר ההולך ומשתכלל באדם.
ידיעת ה' היא מעל לחכמה[2]. ביסוד מציאות האדם הרצון והשכל מאוחדים, כך שאם הוא מבין משהו הוא נוהג לפיו (- האמת מתפלשת בכל הגוף). כשנוגעים בדברים עמוקים ללא התנהגות לפיהם – ההבנה של אותם דברים נפגמת. ככל שעוסקים בדברים רוחניים (כגון נסתר, עיון בסוגיות וכו') מוכרח להיות קשר בין השכל לרצון: ההבנה תלויה בקיום הדברים.
יסוד חשוב ב"דעת אלוקים" מלמדים אותנו חז"ל בפרשת הסנה על דברי אלוקים "אמור להם אהיה שלחני אליכם" שנדרש "לפי מעשיי אני נקרא" ז"א כשהקב"ה מרחם הוא נקרא רחום וכו'. יש לדעת שאנו מכירים את ה' רק מצד ההנהגות בהם הוא מתגלה לנו, ולא ח"ו מצד עצמותו ית'. בעצם גם את עצמנו ואת חברנו אנו מכירים רק מצד הפעולות ולא מצד עצמות הנשמה שהיא בעצם ה"מפעילה" את הגוף.
ולפי"ז קשה איך אדם יכול להתפלל לקב"ה אם בעצם אינו יכול לתפוס אותו כלל? אלא שיש להכיר את הקב"ה כמו שמכירים חבר, וכמו שלמרות שאיננו מכירים את עצמות נשמת חברנו אין זה מפריע לנו לאהוב אותו בזכות מעשיו ותכונותיו הטובות, כך נתייחס גם לקב"ה עפ"י האופן בו הוא נתגלה לנו לאורך כל ההיסטוריה, לאורך כל הדורות, בכל פרט ופרט ביקום. מתוך הבריאה העצומה אשר כל פרט בה הוא חלק ממערכת הרמונית שלמה ומושלמת, אנו לומדים להכיר את הקב"ה, כי "לפי מעשיי אני נקרא". "שאו מרום עיניכם", ומתוך הצפייה בבריאה- "ראו מי ברא אלה".
לרעיון זה מתכוון הרב בכותבו "הבינה היותר שלמה של דעת האלקות היא הכרת היחש האלקי אל העולם הכללי ואל כל פרט ופרט מפרטיו...". כמו שהנשמה היא המחייה את הגוף ואין לגוף אפשרות להבין את מהותה, כך הקב"ה הוא המחייה את העולם - "ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ("יחש הנשמה אל הגוף וכו') והכרה זו ש"אין עוד מלבדו" והקב"ה הוא מסדר כל המציאות וגורם לכל היופי וההרמוניה בעולם היא משמחת וממלאת את האדם באהבה להשי"ת. "היחש הזה כשהוא מתמלא בלב ונפש, הוא ממלא אותם אהבה יותר מיראה ונעימות הגיון ושלווה יותר ממרירות הזדעזעות", למרות שלפעמים פוגשים בטבע גם דברים "מזעזעים", כמאמר חז"ל שהברקים והרעמים מטרתם היא לזעזע את נפש האדם, אך עיקר הקבלה מהתבוננות בסדר העולם, היא לאהבה ולרוגע.
נשאלת השאלה איך מתוך תיאור נפלא כ"כ של העולם ישנה מציאות של רוע בכלל? וננסה להסביר קצת על קצה המזלג.
ראשית יש לדעת שלעתים משקעים רגשיים אינם מאפשרים לקבל שום הסבר הגיוני, נכון ככל שיהיה. לכן כל נסיון להסביר את הרע עשוי שלא להתקבל בגלל רגשות קשים בגלל הרע הקיים במציאות.
שנית, הבריאה לא תתכן ללא הרע, אך אין הכוונה לרוע שאנו מכירים המתגלם בגניבות, רציחות וכו' (אלא לשלילת החיים האלוקיים שהם שמחה ופריחה ע"י מידות רעות כצער וכו'). בדומה לכך דרש ר"מ[3] את הפס' והנה טוב מאוד – זהו המוות. כלומר ר"מ סובר שהמוות הוא טוב. כמו כן מלאך המוות נתן למשה בעלותו לשמיים את החלבנה מכיון שאיתה מגיעים למציאות שלימה.
ה' יצר בעולם את כח הדין, הנותן גדר לדברים, מכיון שאיננו יכולים לקלוט כלל את השפע האלוקי (מדת החסד) ישירות, וכדי לברוא את העולם היה חייב הקב"ה לצמצם את אורו צמצומים רבים (מדת הדין) כדי לצור עולם שנוכל לחיות בו. צמצומים אלו מחסדו של האין-סוף ב"ה הם המקור לרוע הנמצא בעולם, אלא שהאדם לקח את הצמצומים האלו וניתב אותם לנתיבים רעים (כגון אלו שהזכרנו קודם) והם באמת אינם מחויבים בעולם[4]. את רעיון זה אפשר לדייק בפסוק "יוצר אור ובורא רע" שאת האור באמת יצר הקב"ה, אך את הרע הוא רק ברא, ז"א שרק נתן לו את האפשרות להופיע בעולם, כי היה חייב להגביל את אורו שלו כדי שיוכל להתגלות בעולם, אך הוא לא גרם לו ישירות.
לק"י יום ו', יג' אלול התשנ"ח
שיעור 2:
המשך – פיסקה א' באורות התחיה / הרב רכל
צריך להבין שה' הוא השורש והעיקר של כל המציאות. תחושה זו יוצרת יחס נכון את המציאות: ה' שומר כל הזמן לבלתי ידח ממנו נידח - שלא יישאר אף אחד ללא תיקון. כך נוצרת יראה שאינה מדכאת ואינה משתקת.
הרב קוק אומר כיצד ניתן להגיע ליראה כזו:
אצל היחיד קל להגיע למידה זו עי הטבת המוסר בכח הרצון, ועי העלאת אור הדעת בשכל.
פירוט הדברים:
המלה מוסר מתייחסת לכל התורה (הרב במוסר הקודש), שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים תוכחת מוסר - ההגשמה של דרך החיים צריכה להיות מלווה במוסר.
אפשר להסתכל על אבני דרך כמגדירים היכן לא ללכת וממילא היכן כן יש ללכת. באותו אופן המוסר מזהיר שלא לסטות מהדרך - דבר שמוביל לייסורים, וממילא הוא מכוון את האדם לדרך עצמה בצורה נכונה.
מוסריות היא התנהגות שמקפידה על ההתנהגות החיובית. יש מוסריות ביחסי האדם למשפחתו - התנהגותו כלפיהם. יש מוסריות בין אדם לחברו, בין האדם למקום, בין עמים שונים. לכל מצב יש מוסריות משלו. התורה שמורה לנו את המסירות בדרך הכוללת היא המוסריות השלימה, והיא כוללת את כל המוסרים (לדוג גם שעטנז הוא שמירה על מוסריות שאין אנו מבינים).
יסוד כל המוסריות שלנו היא להתאים את עצמנו לדרך המוסריות העליונה. וזהו הולכת בדרכיו. ע"י הליכה בדרכי ה' אנו יוצרים הזדהות עם המוסר האלוקי.
מתוך שה' שייך לכל, גם אנו משויכים לכל.
ת"ח נקרא חבר, מכיון שמתוך החיבור שלו לה' הוא מחובר לכל דבר, ובכל דבר בבריאה הוא מוצא את ה', את הצד האלוקי בו.
הקשר לעמ"י אינו מבחינה חיצונית, מכיון שחיצונית יש סכנות רבות, כגון ליצנות, אי טהרה וכו', אלא יש להתחבר מהצד הפנימי.
המוסר המעשי דברנו, ויש מוסר שכלי - אם מוסר הוא הדרך הנכונה, אזי יש דרך נכונה גם בדעות.
העלאת אור הדעת - יש חכמה, בינה ודעת:
חכמה - התחלת הרעיון, האיד, זהו תהליך חשיבה שלא בורר לנו, שבו אנו מנסים לענות על תירוץ, ובו מרגישים לפתע הבזק של ידיעה, שבו קולטים תשובה, גם אם ברגע הראשון לא מסוגלים להגדיר את התשובה. החכמה היא בד"כ כוללת מאוד, מכיון שהיא דבר בראשיתי שלא בורר.
בינה - היא מפרטת את החכמה. מבינה דבר מתוך החכמה.
דעת - המצב שבו מתחברים לחכמה ולבניה. דעת מלשון קשר - והאדם ידע את חוה אשתו. דעת היא קשר אל המושג עצמו. אפשר לדבר על כל מיני ידיעות של חכמה ובינה, כגון העובדה שיש קשר בין כל האומה הישראלית. זהו תיאור מצב שניתן לקולטו, וחשים את קדושת וגדולת עמ"י, ומתחילים להזדהות איתו - ואז מגיעים לדעת. זהו שלב מתקדם בלימוד האמונה, בו חיים את המושגים. אדם החי את המושגים מלא שמחה, אהבה אינסופית לעמ"י, ומטיב לכל.
לצורך הגעה לדעת אלוקים גדולה אומר הרב שיש לעסוק בלימודים שיעלו דעת זו. אדם צריך להיות במצב שיעריך את עשיית הטוב.
ההכרה הזאת - שה' הוא מקור הכל. כשמתיחסים באהדה לדבר טוב, מיד נוצר החיבור בין האדם לדעת אלוקים.
ההזדהות הפנימית יוצרת את היחד של האדם עם עולמו.
עד כאן הסביר הרב כיצד היחיד מגיע לכך.
כעת יש להסביר כיצד הציבור מגיע לכך:
באורגן הקיבוצי - הקבוצה האתנית, הלאומית. לכל עם יש נפשיות מיוחדת. יש שבעים מלאכים כנגד שבעים האומות, כלומר לכ"א יש כח חיים משלו.
אומה שבוחרת מצד טבעה בדרך של אהבת הטוב, או שקיבלה זאת מצד אבותיה - ייכנס בה דעת אלוקים.
הרב מסביר שבין האומות המסוגלים להגיע לכך הם עמ"י.
אם תהיה אומה שתהיה רחוקה מאהבת הטוב, ככל שתהיה רחוקה בפנימיותה, היא לא תוכל להתחבר אל ה'. יתר על כן, אותה אומה תיצור קשר נכרי עם ה', כלומר כפוי[5] או נובע מכל מיני גורמים חיצוניים. אומה זו תגדיר את ה' בצורה מעוותת.
עמ"י בטבעם יודעי אלוקים, ואין אנו מכירים את ה' מצד רבנים גדולים ככל שיהיו. השייכות לה' היא מתוך זהות פנימית. התורה כולה שייכת לנשמתנו, ומתוך הזדהות עם התורה אנו מזדהים עם ה'.
ההכרה של האלוקות כנשמת העולם.
לא יוכל היחס הנשמתי - לא יוכל היחס אל אלוקים להיתפס כיחס הנשמה אל הגוף.
יש בנצרות ובאסלם כל מיני תפיסות משונות הנובעות מכך שאין להם קשר ישיר. שניהן מוציאות את ה' מחוץ למערכת: אצל הנצרות מדגישים מאוד את עניין החסד, ואילו האסלם מדגישים את עניין הגבורה.
לעת עתה - הרב רומז לפילוסופיה של ניטשה שערערה על כל המוסר המקובל שלנו. למעשה הגוים קבלו את המוסר היהודי מתוך התנך, אולם מכיון שאין להם שייכות פנימית למוסר זה, ויש להם חוסר הרמוניה בהתנהגות של מוסר שלא מתאימה להם, הם דחו מוסר זה.
הפסיכולוגים גילו שיש נפש לאומה[6]. האומות עדיין לא בשלות למוסר. יש יחידים בעלי מוסר, אולם הקיבוצים מתרחקים בצורה כללית מהמוסר, עד כדי תופעת הנאציזם שהרב קוק חזה אותה[7].
אבל מורשת פלטה - הגוים אמנם רחוקים מדעת האלוקים, אולם עוגן ההצלה שלהם הוא עמ"י, שיש להם רגש פנימי להגיע לכך. התורה כולה מלמדת על תארי הטוב של ה'. לא רק שאנשים מגיעים באופן פרטי להכרה זו, אלא שיש רוח כללית שמגלה דברים אלה. גם אם היו זמנים היסטוריה שבהם עמ"י שכח את הקשר, הנבואה הזכירה קשר זה, ותפקיד הגלות להחזיר אותנו למציאות הזאת. נקודת החיים של עמ"י הם שהם עם ה', מקושרים לה' וכו'.
הרב מכין אותנו בפיסקה זו לכל אורות התחיה, לגאולת האומה הישראלית: יישוב א"י, גאולת הארץ - כל אלה נובעים משאיפה שהאידיאל הגדול של אהבת ה' יבוא לידי ביטוי מלא. זהו עניין גאולת ישראל: מתוך כך אנו רוצים את הארץ, קיבוץ גלויות.
פעמים רבות עלינו לזכור שהעיקר אינו ייושב עוד חלק מאיי, אלא מימוש אהבת ה'.
הצמאון החי - הקריאה לציו היא חזרה לבריאות, ורצון לחזור אל ה'. מכיון שקשה לנו לבטא עומק זה של רצון פנימי, מצדיקים את הציונות בנימוקים אחרים, ללא קריאת שם ה' על התהליך. אין מתחילים את תהליך הגאולה בכך שמופיע אור גדול, וכל עמ"י חוזר בתשובה, אלא דווקא להפך: יש דחייה קשה של הדת, כדי להכריח פיתוח של אמונה גדולה ותפישה גדולה ויראת הרוממות. במבט ראשון העם רוצה לדחות כל דבר שדוחה אותו, ולכן יש צורך לברר את האמונה מהסיגים שדבקו בה[8].
[1] כגון הדגשת העובדה שיש חמש מדרגות בטבע: דומם, צומח, חי, אדם וישראל.
[2] שהרי נא' אל יתהלל החכם בחכמתו… כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי.
[3] שחבריו לא יכלו לרדת לסוף דעתו.
[4] ה' ברא את הרע, כלומר יצר מציאות פוטנציאלית, ולא עשה רע ממש. כשם ששקע חשמלי הוא פוטנציאל לסכנה במקרה של שימוש לא נכון בו ע"י הכנסת יד לתקע בבחירת האדם, ומצד שני תורם ע"י הפעלת מכשירים חשמליים.
[5] כגון כפי שכפו הרומאים את הנצרות ואת דתותיהם על העמים שכבשו, מבלי שהיתה להם שייכות לכך.
[6] דבר שהיהדות כבר ידעה לפני אלפי שנים - שיש מלאך לכל אומה.
[7] במאמר על השופר.
[8] כגון יראת העונש המשתקת את האדם.