החלום של הזוגיות

כשנושבות רוחות מלחמה,כשאנשים נפגעים, עת בה אנו מצטערים על החורבן, טוב לו לאדם להשתדל בעסקי שדכנות, שהם מביאים את האדם ליצירת חיים, להוספת חיים, לבנין עם ישראל. בלשון זו לערך, בשבוע שעבר, ברך הרב אביגדור נבנצאל את השדכנים והשדכניות שהתאספו מטעם עמותת "ישפה" בכנס השנתי המסורתי שארגנה העמותה בטוב טעם.

עסקי השדכנות מאז ומעולם היו מסובכים, אבל בימינו אנו זקוקים לתוספת של סייעתא דשמיא. כי דורנו, דור אנין טעם. הצעירים והצעירות שבינינו אינם מסתפקים במועט. תמה ועברה לה תקופה של גלות ארוכה, בה הייתה נשמת האדם מישראל מסתפקת במה שיש לו ולא שואפת לגדולות ונצורות. היום לא מסתפקים במועט, והמילים "צריך להתפשר" יכולות לגרום יותר נזק מתועלת. עד שאני נדהמת לשמוע בנות אומרות שאם לא ימצאו בדיוק את המתאים להן- הן לא תינשאנה לאיש כלל. לאחר צפייה מרגשת בהצגה "מוישה בת-קול" של תיאטרון "עמוקה", הגענו, אנו השדכניות, לתובנה, שמצוקת הגברים שבמגזר לפחות זהה לזו של הנשים. איננו מכירות אותה מספיק- כי נשים אנו. אך מסתבר שגם להם בכלל לא קל ופשוט.

אז איך בכל זאת ניתן לגשר בין החלום, החזון של בןבת זוג, למציאות הטופחת על פנינו בדייט? מצאתי ניסוח הולם לתופעה בספרה של עמיה ליבליך, "דודה למחצה", ניסוח, שמתאים גם לזוגות נשואים המתמודדים עם שחיקה, שעלולה, חס וחלילה, להביא אותם לבגידה. זה רלוונטי לשני המינים.

בשיח נשים בארבע עיניים אומרת עדה, ידידתה של הגבורה כך:

"אני יותר ויותר מאמינה שהאדם, אישה וגבר,אבל במיוחד אישה מרגישה את זה - חי כל חייו בגעגוע מתמיד לאדם אחר, לאיזה אדם בלתי קיים, לאיזה חלום. וכל החיים הם חיפוש, שבו מוצאים כל מיני קירובים, תחליפים, כמו בהתאהבות, היקסמות, ואחרי כמה זמן מתברר שהקירוב אינו מספק, הקסם פג, והחיפוש נמשך. וכך עד יום המוות. או לפחות כל זמן שאנחנו חיוניים ויש בנו כוח. החיים נמשכים כמסע אל הבלתי מושג...איזה שלם, נגיד?אה?....החיפוש אינו במונחים של רעיונות נשגבים, אלא של משהו בין שני אנשים, משהו שבו מעורבים שני אנשים, ליתר דיוק. זה החיפוש אחר האחר שיתאים בדיוק לחלום. שישלים בדיוק את כל החללים והחורים שבי,ואז נהיה יחד לשלם אחד.... זה משהו כמו החיפוש אחר אמא,כמו לשוב להיות ברחם, כדי להיות שוב כמו פעם במגע עם מישהו מושלם באמת מושלם בשבילי. אני אומרת 'כמו' כי אין מילים בשפה לתאר את הבלתי מושג הזה. וכיוון שאיננו מכירים אותו, את האחר המושלם הפרה-היסטורי הזה, גם איננו יודעים שהוא מלא חסרונות וחורים כמו כולנו."{ עמ' 49-50, דודה למחצה עמיה ליבליך, הוצאת שוקן}

תיאור מעולה, שהייתי מפיצה אותו בין כל המשודכים שלי, כי הוא קולע בול לחלום הזה שמפריע ליצירת הקשר. רק מה בכל זאת חסר פה? האמונה.

האדם המאמין בריבונו של עולם שמסדר לו את החיים , מתמקד יותר במציאות, ופחות בחלום. במידה מסוימת, יש הקבלה בין הציפייה לגאולה השלימה, למשיח, שעלולה להביא את האדם לייאוש, לשבת בחיבוק ידיים, להישאר בחו"ל, להימנע מלהילחם על חייו, וכו'. אך אם אדם מתמקד במציאות, ומאמין שה' יסייע לו, הוא עושה מעשים, הוא נלחם, הוא בונה, הוא יוצר, גם אם הוא מודע לעובדה שעדין אין שלמות. משיח עוד לא בא. אז מה?

כך גם בהליכה לקראת שידוך. אם כל אחד היה מודע לעובדה שה' הוא המוליך אותו בנפתולי השידוכים, היה לו קל יותר להתמקד ביש, בקשר המזומן לו, ופחות בפנטזיה.