יעקב אבינו ופמליתו נוחתים בשכם. מאובקים ,יגעים, מטים אוהלים, מתאוששים מהמתח, מהפחד. נערה אחת צעירה נשכחה מלב. זו דינה שהוסתרה בתיבה לבל ישזפנה מבטו של עשו הרשע. רק דינה לא ראתה ולא שמעה ולא חוותה את המסע המשותף. שרה אמנו הוסתרה בארגז ברדתה מצרימה, אבל אינה דומה דינה לשרה. מה חשבה בלבה, מה הרגישה? האם נדמה אותה לאותן נשים מכוסות בורקה באפגניסטן? נראה לכך רמז בכתוב:
א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. (בראשית, ל"ד)
קודם כל - לראות. לא לשבת בחושך. לחוות את המציאות הנראית בחוץ, את החיים. להיות שותפה.
רש"י: בת לאה. ולא בת יעקב אלא ע"ש יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה שנא ותצא לאה לקראתו(ועליה משלו המשל כאמה בתה).
למה התכוון רש"י כשהגדיר את דינה ואת אמה יצאנית? בימינו יש למילה משמעות שלילית. האם התכוון רש"י לדבר בגנותן?
לאה אמנו, שעיניה רכות ומתנותיה ארוכות, זכתה לברכה מרובה. גם מאותה פרשה ( בראשית,ל) בה יצאה לקראת יעקב אבינו זכתה לברכה מיוחדת. באותו יום מכרה את דודאי בנה לרחל תמורת הזכות להיות עם יעקב.לאה אמנו הדיסקרטית מקדימה להקביל את פני יעקב השב מעבודת יומו לאהלה כדי לא לבייש את אחותה וחמורו של יעקב משתף עמה פעולה ומכריז על בואו.זכתה לאה להפקד באותו לילה ביששכר חמור גרם. ( ע"פ אור החיים)
אם ה גמל ללאה על יצאנותה, הביטוי יצאנית יבטא יותר: אשה המחפשת את גורלה בעצמה ולא מחכה בפסיביות שהחיים יתגלגלו לפתחה. אלא אם כן הושפע רש"י מתרבות ימי הביניים הנוצרית שראתה בנשים חטא, ולכן לא ראה את יציאתן של דינה ולאה בעין יפה.
הענין תמוה. מיציאתה של דינה נולד השבט השלושה עשר המתוכנן מאומות העולם. בת דינה ושכם שנשלחה מצרימה ,היא אסנת שנישאה ליוסף הצדיק. מנשה ואפרים, בניהם,יורשים שתי נחלות בארץ.
מה יש בעיר שכם המשמשת קרקע לארועים כאלו? שכם מסמלת את האחווה, את שותפות הגורל.המילה שכם מבטאת את עצמות השכם בגבו של אדם . אב נושא את בנו על שכמו, ובכך מבטא את חשיבות הקשר הבין - דורי, את הערבות ההדדית. העיר שכם היא העיר הראשונה בהסטוריה בה בוטאה חשיבות לקשר האנושי המהותי בין אב לבנו. אנו מוצאים זאת בהשוואה לעיר אחרת המוזכרת בספר בראשית, פרק ד:
וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.
קין, אבי הקניינים, הקניונים של העתיד, שרצח את אחיו בגלל הקנין והקנאה, קרא לעיר כשם בנו- חנוך. העיר חשובה לו יותר מבנו. לעומתו, חמור אבי שכם נוהג ההפך. בנו חשוב לו יותר מהעיר, ככתוב בבראשית ל"ד:
יח וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר. יט וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם--בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה. כ וַיַּצֶּב-שָׁם, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא-לוֹ--אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
שכם היא אבן הבוחן של האחווה המשפחתית. לכן שמעון ולוי נוקמים את בזיון אחותם דינה. אחי יוסף מפרים את האחווה ומוכרים אותו, הם ישלמו על כך ביוקר בעתיד. מצאצאי דינה ויוסף מגיע התיקון. בכניסה לארץ, כמו אביהם יעקב, עומדים בני ישראל בין הר גריזים והר עיבל, ונשבעים על עדות וערבות הדדית.
כל המהלך הסבוך והמפותל הזה, כביכול, בגלל שתי נשים יצאניות. כביכול, שתי נשים לקחו את גורלן בידיהן. כביכול- שתי נשים מסרבות לשבת ספונות בארגזים ואוהלים. הן יוצאות, הן רואות, הן פועלות. אבל הרי זהו הקב"ה המגלגל דרכן את ההסטוריה האנושית. הקב"ה מוביל דרך נשים יצאניות הסטוריה של אומץ, אחווה, ואחריות הדדית. היצאנות הזו - לא אנחנו המצאנו אותה. זוהי אנרגיה א-לוהית הנטמנה בנשות ישראל כדי ליזום, ליצור, לקחת חלק, לשנות את ההסטוריה של עמנו והאנושות כולה, לגלות את גרעין האחווה הטמון בלב כולנו.
(מבוסס על שיחה מפיו של הרב ליאון אשכנזי מניטו, בישוב אלון מורה,ה תשמ"א)