יש רגעים שבהם נדמה שהפוליטיקה הישראלית איבדה את היכולת להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין ניצול ציני של כל דבר אפשרי. גם המקומות שאמורים להיות מחוץ למשחק הפוליטי הופכים לכלי נשק במאבק בין מחנות. השכול, שהיה במשך שנים אחד המקומות הבודדים שבהם החברה הישראלית ידעה להתאחד, הפך פעם נוספת לזירת קרב.
דמיון לגל איזנקוט?
הסרטון האחרון שפרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנוצר באמצעות בינה מלאכותית והציג את גדי איזנקוט רץ לחיבוק עם מנסור עבאס במקום עם גבר שלובש חולצה עליה כתוב "אחדות", הצליח לעורר סערה אדירה כשאנשים המזוהים עם דעתו הפוליטית של איזנקוט טענו כי אותו צעיר שהרמטכ"ל לשעבר נמנע מלחבק דומה מאוד לבנו - גל זכרונו לברכה, שנפל בג'באליה בתחילת הלחימה בעזה. הטענה שנשמעה מיד הייתה שמדובר בחציית קו אדום, ובשימוש ציני וכואב בשכול של משפחת איזנקוט לצורך קמפיין פוליטי.
אבל לפני שממהרים לקבוע שמדובר בניצול שכול, אולי צריך לעצור ולשאול שאלה פשוטה: האם זו באמת הסוגיה שעומדת כאן למבחן? כי הסרטון לא הציג את בנו של גדי איזנקוט. למעשה, כל מי שמכיר את גל יודע שהדמות שנוצרה אינה דומה לו. ובכל זאת, מהרגע שהסרטון עלה לאוויר, הדיון הציבורי עבר מהמחלוקת הפוליטית עצמה אל שאלה אחרת לגמרי: האם נתניהו השתמש בשכול של איזנקוט, והוסט מהנושא אותו ביקשו להעביר הקמפיינרים של הליכוד.
השיח עבר לשאלה אחרת
וזה בדיוק מה שנקרא ספין. לא בהכרח שקר, אלא לרוב טכניקה הרבה יותר מתוחכמת - לקחת נושא אחד, למסגר אותו מחדש ולהעביר את הדיון לזירה אחרת לגמרי. במקום לדבר על השאלה הפוליטית שבבסיס הסרטון - האם גדי איזנקוט יוכל להקים ממשלה שתישען על תמיכה של מנסור עבאס, והאם זו אפשרות שאלו שמתכוונים להצביע לו צריכים לקחת בחשבון - השיח עבר לשאלה אחרת שממנה לליכוד לא הייתה דרך לצאת באור חיובי, והיא אכן גרמה בסופו של דבר להוצאת סרטון חדש, בה דמותו של הגבר הוחלפה בדמות אישה.
יש מקום לדיון על גבולות השיח הפוליטי. יש מקומות שבהם ראוי לנהוג בזהירות יתרה, והשכול הוא ללא ספק אחד מהם. משפחות שכולות אינן כלי משחק, לא של הימין ולא של השמאל. אסור להפוך כאב אישי של אדם ומשפחתו למטבע פוליטי, במיוחד אם נפל על הגנת המדינה. אבל דווקא אלו שהשתמשו בטיעון של "דמות ה-AI הזו דומה לגל איזנקוט" הם אלו שביזו את זכרו של חלל צה"ל בשביל צרכים פוליטיים.
מניפולציה צינית
הרי האירוע המקורי לא עסק כלל בגל איזנקוט. הוא עסק באביו הפוליטיקאי, בעמדותיו ובשאלות הפוליטיות שנוגעות לעתיד הממשלה הבאה. מי שהכניס את דמותו של גל לתוך השיח לא היה הסרטון, אלא דווקא הביקורת עליו. במילים אחרות, הניסיון להאשים את הצד השני בשימוש ציני בשכול הפך בעצמו לשימוש פוליטי בשכול.
וזו אולי אחת הבעיות הגדולות של השיח הישראלי בשנים האחרונות: כל מחנה כל כך עסוק בלמצוא את הרגע שבו הצד השני עבר את הגבול, שלא אכפת לו כשהוא בעצמו חוצה את אותו הקו. השאלה היא איננה מה נאמר, אלא מי אמר את זה ולשם מה. אם זה משרת את המחנה שלי - זו מחאה מוסרית; אם זה משרת את המחנה השני - זו מניפולציה צינית.
נשארנו עם אותו הקרב הפוליטי
אפשר וראוי לבקר את נתניהו ואת הקמפיינים שלו. אפשר לטעון שסרטוני AI הם כלי בעייתי, שהם פוגעים ברמת השיח הציבורי ומנסים לייצר פחד במקום להתמודד עם שאלות מהותיות. אבל אי אפשר להפוך כל מחלוקת פוליטית לטענה מוסרית כבדה, במיוחד כשהטענה הזו נשענת על שימוש באותו כאב שמבקשים להגן עליו.
כי בסוף נשאלת השאלה הפשוטה: האם החברה הישראלית באמת ניסתה להגן על כבודו של חלל צה"ל, או שהיא פשוט מצאה עוד דרך לנהל את אותו קרב פוליטי מוכר - רק הפעם דרך סיפורו של אדם שאיננו יכול להשיב. וכשגם השכול הופך לעוד כלי במאבק בין מחנות, אולי כדאי לכולנו לעצור ולשאול לא רק מי התחיל, אלא גם מי מרוויח מזה.