זה התחיל בהודעה בפייסבוק שאביחי עמיר שלח לי. באיחור לא אלגנטי של חודשים גיליתי אותה ומיד עם מלא התנצלויות כתבתי חזרה. בין סבבי המילואים שלו נפגשנו ואז הוא סיפר. ב-7.10 הוקפצו לשדרות. כשעברו ברחובות נלחמו במחבלים נחושים אבל רק כשהגיע לטהר שירותים במבנה ציבורי קלט את האימה. אדם מבוגר הסתתר שם שעות ארוכות ולא העז לצאת. "אף-פעם לא ראיתי מבט כזה. שילוב בין פחד איום להכרת תודה עצומה".
המבט הלך איתו כשנכנסו ללחימה בעומק עזה ולטיהור המנהרות. שם, באחת המנהרות, הבחין פתאום בווסט צה"לי. הרים את הווסט הספוג בדם הקרוש, ראה ראשי תיבות בעברית (לימים גילה שזה מ"פ שנחטף לעזה) "והרגשתי כאילו הוא העביר אלי את המשימה".
לפניו היו אברהם ודוד והרצל וטרומפלדור וחנה סנש ורוז'ה רובוטה וז'בוטינסקי ובן גוריון והלוחם לו שייך הווסט - והרי עכשיו המשימה הגיעה אליו. שרשרת הדורות היא להמשיך גם את הנופלים והנופלות. איך? לחשוף את טביעת האצבע הייחודית של כל נפש שאבדה וליזום פרוייקטים ברוחם.
אם זה להקים חווה חקלאית או ליצור אומנות או לפעול בהסברה בעולם או להצטיין בספורט. הם הקימו עמותה ואתר "מורשתם של גיבורים". נכנסתי לאתר. הכמות מכה בך. עוד ועוד פנים של אנשים ונשים, מחייכים, מסתכלים, חיוניים כל-כך. אבל אינם. "אבל אם ממשיכים בדרך שלהם" אמר אביחי "אז לפחות המנגינה שלהם תישמע". וכך קרא לספר "מנגינת חיים" שמנציח נופלים ויזם את "הבית הלאומי" בו ייפגשו אנשים וייזמו פרויקטים ברוח ערך הנופל אליו הם מתחברים.
הקשבתי ליוזמה שבעטיה פנה אלי וחשבתי שהחבר'ה האלה הם התקווה האמיתית. הם באמת מבינים שלהגיד בוגדים, שמאלנים, משיחיים, יטביע את כולנו. הם מחפשים מנגינה אחרת.
"כל ישראל ערבים זה לזה... למה הדבר דומה? לבני אדם שהיו באים בספינה ונטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו: שוטה! אתה קודח תחתיך, והמים נכנסין וכולן אבודין! (אומר המדרשים ע 225).
ברוח המנגינה, נכתב הסיפור השבועי מעיני חייל שכותב מכתב להוריו טרם כניסתו ללחימה, שאם חס ושלום...קשת אחים. ולעילוי נשמת כל הנופלים והנופלות שלנו. יהי זכרם ברוך.
"איך הוא יכול בכלל לכתוב משהו. משך מעליו את השמיכה הצבאית כדי שתהיה לו טיפת פרטיות וניסה להתרכז. הראש כאב לו אבל מתחת לשמיכה היה שקט ומעט אור חדר והיתה לו תחושה שהוא מוגן. כשהיה בן שבע היה מתגלגל כמעט כל ערב בשמיכת הפוך עד שליפפה את כולו בלי אוויר והיה מושך מושך ומושך עד שכמעט לא נשם ורק אז קורע מעליו בבת אחת את טבעת החנק. שנא את זה אבל רצה להיות מוכן אם אי פעם יצטרך בגלל הסיפורים ששמע מסבא ואולי גם בגלל תמונה אחת שלא היה צריך לראות בטלוויזיה.
מה עובר לילדים בראש, חשב לעצמו, ואיך יכול להיות שאף אחד לא ידע. אף אחד לא ידע מה עבר עליו ואיך עכשיו את הרגשות הכי פנימיים שלו הוא מתכנן לכתוב על דף למקרה שאם. אם.
בזוית העין התחילה כאב עמום. כאילו דילג כאב הראש ושינה מיקום לתצפית חדשה. בטח כל הצוות כבר כתב, הציץ דרך השמיכה בערן שהיה מכורבל בפליז שלו ובתומר שנרדם שעון על הקיר ורצה לשאול אותם מה כתבו אבל מיד נזף בעצמו - גם בזה אתה צריך להשוות את עצמך לאחרים? למרות שכן השווה ואפילו חיפש באחת ההפוגות מכתבים שפורסמו ברשת של חיילים שנהרגו.
קרא מילים אמיצות ויפות שיצאו מהלב ורצה גם לחצוב מתוכו כאלה אבל לא הצליח להביא את עצמו לרגע שבו יאמין שלא יהיה. קול נפץ מבחוץ הקפיץ אותו. התחשק לו להסיט את הוילון לראות אבל אסור. פעם בשבת אצל סבתו בהדר בחיפה, עלתה יללה מפתיעה מהרחוב ואמו הסיטה את הוילון שכיסה את חלונות האבן בדירה שמדרגות רבות הובילו אליה מהרחוב והביטה למטה. אנחה נתמלטה ממנה ואז הסתובבה וסגרה את הוילון. אל תסתכל אמרה לו. בחוץ קרן אורו המופז המיוחד של שבת. ברגע שנכנסה אמא למטבח, הסיט והסתכל. על הכביש היה אופנוע מוטל ואיש אחד רכן מעל הרוכב. שוב ושוב עלה וירד אבל שוב ושוב נשמטו ממנו ידיו של הרוכב לרצפה עד שבסוף נעמד האיש והחווה בידיו שזהו.
מתח את עצמו והרגיש את החיוניות המתפתלת של הגוף. גוף פועם וחי שנהנה מהגמישות שלו, כאילו לא מבין שברגע יכול הכל. מי בכלל מסוגל להבין שימות. לא יהיה. הכל ימשיך, אפילו בגד, פיסות של בד, חוטים, קופסה. מכתב. הכל ימשיך והוא לא... בבת אחת נתמלאה בו בהילות להריץ מהר מהר את המילים ולסיים כבר עם הדבר הזה, לחלץ אותו מתוכו ולא לחשוב עליו יותר אף פעם, להשאיר מכתב שישמח, לא, לא ישמח, ירגיע, לא לא ירגיע, יהיה, פשוט יהיה לאמא שלו שבטח תחפש כי יגידו לה שאולי יש והוא לא יכול לשאת את המחשבה שתחפש כי אולי יש ולא תמצא ותתענה למה.
עכשיו התחילה לכאוב לו גם העין השניה. לכאוב ממש. כשהיה ילד בכל פעם שכעסה עליו וצעקה, איים עליה שבסוף לא יהיה כאן ונהנה לראות אותה נחרדת. כאילו נזקק לחרדה שלה כדי שתוכיח את עוצמת אהבתה. תמיד אמרה לו שבלעדיו אין לה שום טעם. חזר מהר אל הנייר. תרשום שאתה אוהב אותם תמיד, תרשום שתהיה שם תמיד. בכלל לא הבין מה הוא כותב רק ראה עוד ועוד תמונות, כולם במרפסת עם דלתות התריסים פתוחות והרשת הכחולה שאביו התקין והם עומדים וצועקים לרחוב, כולם עומדים מחוץ לבית באפודת מעוינים שאמא סרגה; הוא זורק אבן כדי שהכלב ירוץ אחריה ויתרחק ממנו ואמא פותחת לו כשהוא דופק מהר, מתפרץ הביתה - קיבלתי ציון. צועק על נטע שתעוף לו כבר מהחדר. נווה נשכב על המיטה שלו ולא מסכים לקום. הכל היה חי כל-כך. כמו שרשרת שברגע שמשך בה עלו ובאו אחריה עוד ועוד חוליות והכל הכל יימחק אם לא יהיה כאן ובבת אחת יצא לו כל האוויר.
מה שוות כל המילים האלה. לא היה לו כוח יותר. מהר לקח את העט וכתב אוהב אתכם מאד מאד. הכי בעולם. שלא תדאגו לי שכאב לי או משהו. בטח לא ארגיש שום דבר. אהיה מלמעלה אולי לא. ואז עצר. מחק. אהיה מלמעלה. תנחם. תמצא מילים לנחם. תמיד אהיה. כמו שהיה מבקש מסבא וסבתא כל לילה בשיחת הטלפון, סוחט הבטחה, נכון שתמיד תהיו, שלא יקרה לכם כלום? ובסוף למדו לענות נכון. נכון תמיד נהיה. תמיד אהיה שם, תמיד אני שם. תמיד אוהב ורק רצה להיות שם באמת איתם ורק רצה לכתוב שולחן. עייפות. לישון. מים. מילים פשוטות.לחם בית. אהבה. חיבוק".
המכתב יופיע בערב הזיכרון "געגוע" בתיאטרון החאן.
הכותבתהיא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור,כותבת לתיאטרון ולמסך.blueori@gmail.com.