העיתונאי עקיבא נוביק כתב הבוקר (א') בטור הדעה שלו בעיתון הארץ כי גל ההאשמות שנשמע בישראל על כך שממשלת ישראל וצה"ל מקימים "מחנה ריכוז" ברפיח לא נובע מעובדות בשטח, אלא מדחף עמוק יותר: דחף להפנות את האצבע המאשימה פנימה. נוביק בטוח שהשימוש במונח טעון כל כך אינו תמים. "הבחירה בביטוי 'מחנה ריכוז' נועדה ליצור השוואה בין כוונות הממשלה למעשי הנאצים", הוא טוען, ומזהיר: "תוצאת ההשוואות הללו היא רק זילות השואה".
"קודם חטופים, אחר כך פגיעה בחמאס, ורק אז אזרחי עזה"
נוביק מציין כי גם אם ניתן לנהל דיון ענייני על סבלם של תושבי רצועת עזה, הדרך לעשות זאת אינה דרך דימויים מהשואה. "מאוטהאוזן ושטוטהוף לא הוקמו לצורך חלוקת מזון, תרופות ודלק", הוא מזכיר, וקובע כי "יהודי אירופה לא גורשו כדי לפוצץ מנהרות טרור מתחת לשטעטל ולהגן על גרמנים משחיטה עתידית בידי מרדכי אנילביץ'". בעיניו, עצם ההשוואה בין הנעשה כיום לפשעים שביצעו הנאצים מעידה על בורות במקרה הטוב, ועל פרובוקציה בזויה במקרה הרע.
נתניהו ביד ושם, צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ
לדברי נוביק, גם אם נחשפים לתיעודים קשים מהשטח, זה לא מצדיק שימוש ברטוריקה שמזהה את ישראל עם גרמניה הנאצית. "העזתי הממוצע סובל קשות. ילדה עזתית משלמת מחיר נורא על מעשים שהיא אינה אשמה בהם", הוא מודה. עם זאת, הוא מזכיר גם את הצד הישראלי של המשוואה, כשהוא מתייחס למחקר עדכני של מכון בגין־סאדאת. "קראתי גם את המחקר החדש של מכון בגין־סאדאת, המפריך האשמות ברצח עם ומציג את מסד הנתונים הבעייתי", הוא מציין.
נוביק מדגיש כי ההשוואה לשואה לא מזיזה את הציבור הישראלי מעמדתו כלפי המלחמה. לדבריו, סדר העדיפויות הציבורי ברור, גם לנוכח הדימויים הקשים: "קודם חטופים, אחר כך פגיעה בחמאס, ורק אז אזרחי עזה". לכן, הוא סבור, השימוש בדימויים קיצוניים לא מייצר אמפתיה כלפי עזה – אלא רק חותר תחת המאמץ לשמר את זיכרון השואה. "העם היהודי משקיע מאמצים כבירים בשימור זכר השואה וביצור מעמדה של השמדת היהודים כאירוע חסר תקדים בין זוועות האנושות".
קל יותר לחפש את הבעיות שלנו
את מקור ההשוואות נוביק מזהה לא בעובדות, אלא בתודעה עמוקה ומפוחדת. "ההשוואה לא נעוצה אפוא בעובדות, אלא בפתולוגיה", הוא קובע. מבחינתו, מדובר בסירוב קולקטיבי: "קשה להודות שאנחנו עומדים לפני אויב שאולי אי אפשר להגיע איתו לשלום, ואולי תמיד יחלום להרוג אותנו", הוא כותב.
את דבריו הוא חותם בתחושת ההחמצה שמלווה את הציבור הישראלי מאז ההתנתקות. לדעתו, יש קושי נפשי עמוק בלהכיר בכך שדווקא הוויתור על עזה, הפינוי המלא, הסתיים בטבח. "קשה להודות שגם הרשות הפלסטינית, המתונה יחסית, שולחת מדי פעם תזכורת בדמות 'שוטרים' שיוצאים לרצוח יהודים אקראיים", הוא טוען, ומזהיר מהשלכת האיבה פנימה: "קל יותר לחפש ולמצוא את הסממנים האלה אצלנו".