בעוד ממשלת ישראל הודיעה על פתיחת מעבר לסיוע הומניטרי נוסף לרצועת עזה, חוות דעת משפטית שנכתבה לפני מספר ימים על ידי עו"ד אברהם של"ו, חוקר בפורום קהלת, מעלה נקודת מבט שונה: לדבריו, לפי הדין הבינלאומי, אין חובה משפטית המונעת מישראל להטיל מצור על הרצועה – כל עוד מטרתו הצבאית של המצור היא להכניע את חמאס ולא להרעיב את האוכלוסייה האזרחית.
"מצור הוא פרקטיקה צבאית חוקית", נכתב במסמך, "המוכרת באמנות ז'נבה ובדין הבינלאומי המנהלי, כל עוד אינו נועד במפורש לגרום לרעב אזרחי". עוד צוין כי "יש עדיפות לפינוי האוכלוסייה האזרחית מזירת המצור על פני אספקת סיוע הומניטרי, ובמקרים מסוימים, אזרחים המסרבים להתפנות אף יכולים להיחשב כמזוהים עם לוחמים – דבר המצדיק הגבלת סיוע".
"המניע – מדיני, לא משפטי"
בשיחה שקיים עם "חדשות כיפה" טען עו"ד של"ו כי ההחלטה המדוברת של ראש הממשלה נתניהו, לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לכל רחבי הרצועה, כולל אזורים בשליטת חמאס, מבוססת בעיקר על שיקולי מדיניות ולחץ בינלאומי – ולא על חובה משפטית.
נתניהו, צילום: פלאש 90, יונתן סינדל
"יכול להיות שמבחינת מדיניות ולחץ בינלאומי זה נכון", אמר. "אבל מבחינה משפטית – ישראל לא מחויבת להכניס סיוע, בוודאי לא לאזורים בשליטת חמאס או לאזורים שבהם האוכלוסייה מסרבת להתפנות".
כאשר נשאל אם ניתן לפרש את המהלך כהתגוננות מפני טענות בינלאומיות על "הרעבת אזרחים", השיב של"ו: "הטיעון שמדובר במניע הומניטרי נועד כנראה לשימוש דיפלומטי. הסיבה האמיתית היא מדינית נטו".
לפי הדין - חמאס הוא זה שמייתר את הסיוע
המסמך שחיבר של"ו מתאר בהרחבה את המסגרת המשפטית הבינלאומית החלה על מצור צבאי – וקובע כי ישראל יכולה להתנות את הכנסת הסיוע בכך שהוא יחולק רק במרכזים מפוקחים ולא יועבר לידי חמאס, בהתאם לאמנות ז'נבה.
כמו כן, מודגש כי הדין הבינלאומי אף מכיר בזכות המדינות למנוע סיוע הומניטרי שעלול להקנות יתרון צבאי או כלכלי לאויב. בחוות הדעת מצוין גם כי המצור מוכר כטקטיקה לגיטימית על ידי ארה"ב, בריטניה והמשפט הבינלאומי המנהגי, אין איסור על רעב כאמצעי עקיף להכנעת האויב, כל עוד לא זו מטרת המצור, וכי ישראל אף יכולה לטעון, כי חמאס – השולט בסיוע – מייתר את חובתה להעביר אותו כלל.