"ביקשתי שיחזור הביתה והוא לא הגיע. כעסתי עליו, כעסתי על צה"ל"

ביום העצמאות הזה, בזמן שכולנו פורשים מחצלות בפארק ומנפנפים מעל הבשרים, חשוב לזכור שיש מי שמשלמות את המחיר של העצמאות הזו בכל יום. גם עכשיו, שנה וחצי אחרי פרוץ המלחמה. הן לא לובשות מדים, לא נושאות נשק, אבל הן בלב הלחימה: נשות המילואימניקים. שלוש מהן - רותם לוי, איילת עירון וליטל שוחט - חיות את המציאות הזו בכל נים בגוף. שלושה ילדים לכל אחת, מאות ימים של מילואים, וחיים של בין לבין.

רותם לוי, אמא לשלושה מתל אביב ובעלת תפקיד בכיר כחשבת בחברה ציבורית, זוכרת היטב את היום שבו הכול השתנה. "זה התחיל בשבעה באוקטובר. מאז אין הפסקות אמיתיות. הוא היה בעזה, בלבנון, עכשיו בסוריה. זה סבב חמישי. כבר עברנו את ה־350 ימים. אני הפסקתי לספור". לוי היא לא רק אשת לוחם, היא גם אחת ממייסדות פורום נשות המילואימניקים וחברה בוועד המנהל. כבר חודשים שהיא מתראיינת, פועלת, מתריעה. אבל לדבריה, התחושה היא שדווקא עכשיו תשומת הלב הציבורית נעלמת.

"אומרים לי: הבעל שלך שוב יצא למילואים? אז תגידי לו להישאר"

"בהתחלה היו טלפונים, אוכל, שאלות. היום כמעט כלום", היא מספרת, "זה נהיה עניין פרטי. 'הבעל שלך שוב יצא? אז תגידי לו להישאר'. כאילו זו בחירה. כאילו זו גחמה". לוי מסבירה שהקושי הגדול ביותר הוא דווקא בין הסבבים. "אנשים חושבים שההפסקות הן זמן התאוששות. אבל האמת היא שזה השבר האמיתי. כל פעם את חושבת שזה נגמר, שהוא חוזר, שהבית חוזר - ואז שוב הודעה. שוב יציאה. שוב לטלטל את הילדים. אין חזרה לשום דבר".

הילדים, שלושתן מספרות, חיים את זה כל רגע. "הבן שלי בן שמונה כבר לא שואל מתי אבא חוזר. הוא שואל אם הוא יחזור. התאומות שלי נצמדות אליו כשיש אפטר ואז בוכות כשהוא יוצא רק לסופר. הן כבר לא יודעות להבדיל בין חופשה לשוב גיוס".

משפחת לוי צילום: פרטי

איילת עירון ממודיעין היא אם לשלושה ופיזיותרפיסטית שיקומית עצמאית. בעלה דניאל, מ"מ באוגדת עזה, בעיצומו של הסבב הרביעי או החמישי. היא כבר לא עוקבת. "בהתחלה הייתה תחושת שליחות", היא מודה, "היום כשאני אומרת שהוא שוב יצא שואלים אותי 'למה?'. אומרים לי 'את לא יכולה לבקש ממנו להפסיק?' ואני עומדת שם, לא יודעת אם לצחוק או לבכות".

"הוא מבקש ממני להיות חזקה ואני אומרת כן. אבל בלב - אין לי מאיפה"

גם בתוך הזוגיות, היא מספרת, נוצרת תשתית של עייפות. "הוא מתקשר אליי לפני כניסה ומבקש ממני להיות חזקה. הוא רוצה לדעת שאני בסדר, שהבית מחזיק. ואני אומרת כן, אבל בלב - אין לי מאיפה. החוסן שלי נשחק. אני מחזיקה אותו מול הילדים, מול העבודה, מול עצמי, אבל זה קשה. זה לא אנושי לאורך זמן".

משפחת עירון צילום: פרטי

במקרה של ליטל שוחט מירושלים, לפחות עכשיו, המילואים מאחוריה. עד הסבב הבא כמובן. "יש נטייה לחשוב שכשמסתיים סבב הכול חוזר לשגרה, אבל זה רחוק מהמציאות", היא מגלה, "השגרה מתפרקת בכל פעם מחדש, ובכל פעם שצריך לבנות אותה מחדש זה מאבק". שוחט, כלכלנית ואם לשלושה, נשואה לסמל. "הוא חוזר מהשטח עם דריכות, עם נחרצות, עם אחריות על חיילים, ופתאום הוא שוב צריך להיות אבא. לבשל, להיות נוכח, לנהל זוגיות. זה לא קורה בלחיצת כפתור."

"ביקשתי ממנו לחזור הביתה והוא לא בא. כעסתי עליו, כעסתי על הצבא"

כשאני מבקשת מליטל שתספר לי על סיטואציה שבה החיסרון של בעלה הורגש במיוחד, היא מזכירה את הקיץ האחרון. "הוא יצא לסבב ביוני, בדיוק כשהמסגרות נסגרו. יולי-אוגוסט הייתי לבד. עבדתי במשרה מלאה, שלושה ילדים, ואני עם יד מקובעת בגלל דלקת חמורה בגיד. אמרתי לו 'אני צריכה אותך. באמת. אני לא מסתדרת'. והוא אמר לי 'אין לי איך. אין יציאות. אין מחליפים'". שוחט מודה בכאב גדול שכעסה. אפילו מאוד. "כעסתי עליו, וכעסתי על הסיטואציה, וכעסתי על הצבא. בסוף אני נשארתי לבד בחודשיים האלה עם יד בחצי תפקוד. הקיץ הזה היה לי טראומה יותר מכל חג".

ליטל שוחט צילום: פרטי

שלושתן מדברות על תהליך שחיקה רחב בהרבה - גם של הבעלים. "דניאל מפקד על חיילים והוא שומע מהם שהם לא יכולים יותר", מספרת עירון, "חלקם פשוט לא באים לסבב החמישי. ואני לא מאשימה אותם, אני כועסת על זה שאין אף אחד שיחליף אותם. שנה וחצי מדברים על גיוס אוכלוסיות נוספות, על הרחבת השורות - ולא קורה כלום". לוי מוסיפה: "אנחנו שומעות בוועדות הכנסת הבטחות, הצהרות. אבל בשטח? הפוך. פחות ופחות מתייצבים. יותר ויותר מתפרקים".

"בוא תראה אותי בשבע בבוקר, ואז תגיד לי שאני 'רק' בעורף"

זה לא רק סיפור של הבית - אלא גם של הקריירה. כל אחת מהנשים ממשיכה לעבוד במשרה מלאה, לעיתים גם בתפקידים תובעניים. עירון מתארת: "אני עצמאית. אין לי גיבוי. אם אני לא עובדת אין לי הכנסה. אין גמישות, אין קצב אחר. אני צריכה לקום, לטפל בשלושה ילדים, לצאת לטיפולים, לשדר ביטחון, להחזיק את העסק שלי, את הילדים שלי ואת עצמי בלי לדעת מתי הוא חוזר".

שוחט מוסיפה: "אני שומעת לפעמים מישהו אומר 'אבל היא לא בחזית, היא רק בעורף', ואני רוצה לשים מראה מול הפרצוף הזה. בוא תראה אותי בשבע בבוקר מוציאה שלושה ילדים, אחת מהם צורחת כי אבא הלך שוב, באמצע גם מנסה לשלוח מייל לעבודה, תוך כדי שאני מנסה לנגב דמעות. תגיד לי שזה רק".

לוי מדברת על פסח האחרון ("הילדים שאלו איפה אבא, והקטנה אמרה - אולי הוא יבוא בפסח הבא?"), עירון מספרת על השבתות לבד ("רק את והילדים, אין מי שיחליף אותך"), שוחט מספרת כי גם כשבעלה חוזר הוא לא חוזר עד הסוף ("הוא ישן עם הנשק ליד המיטה, כל רעש קטן מקפיץ אותו". שלושתן מתקשות לראות את הסוף.

רותם לוי עם הילדים צילום: פרטי

"אני גאה בבעלי, אבל גאווה לא מספיקה להחזיק חיים שלמים"

ובין כל הכאב הזה - עדיין יש תחושת שליחות. "אני לא מתביישת להגיד - אני גאה בבעלי", מודיעה לוי, "אני גאה בי. אני גאה בנו. אבל גאווה לא מספיקה כדי להחזיק חיים שלמים". עירון מוסיפה: "אני מאמינה במדינה הזו. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו כאן. אבל המדינה צריכה גם להאמין בי, לראות אותי, להגן עליי."

שוחט מסכמת: "אני לא מחפשת כותרות. רק תראו אותנו. תבינו שבזכותנו אתם חוגגים את יום העצמאות. בזכות מי שמחזיקה את כל זה לבד". ביום העצמאות הזה, כשכולנו נשיר את התקווה, כדאי שנזכור שגם מי שלא עומדת ברחבת צה"ל ולא לובשת מדים - נלחמת. בעורף, בלב, בשקט. נשות המילואימניקים הן מי שמאפשרות למלחמה הזו להימשך ומגיע להן שנדע את זה.