"תראי, ימימה!" אמרו לי השנה עשרות אימהות שכולות ואלמנות צעירות כשהן מראות לי מכתב אחרון מאהובן.
"תקראי", הן ביקשו, ומבטן אמר לי שיותר משהן מבקשות שאקרא אותו, הן מבקשות שאקרא בו – שאגלה להן בו משהו חדש שהן לא הצליחו להבין על אודותיו.
אני יודעת. שנים אני מנסה לפענח את השרבוטים שצייר בני הקטן, כשהיה חולה כל כך, על החומש שלי בזמן שהכנתי שיעור, אבל הוא כבר לא כאן כדי לספר לי למה התכוון בציוריו. בשרבוטים המסתוריים האלה השאיר לי הילד שלי חופש ענק לחבר לי את קורות חייו, את קורות מותו.
אני נזכרת בשרבוטים של בני כשאני ניצבת מול המילים האחרונות של חללי המלחמה. ואני מנסה, מנסה כל כך, לקרוא בהן מעבר לאותיות הפורחות, להריח את הגווילים הנשרפים, ו'לבשר' לאימא שמתגעגעת משהו מהעולם ההוא...
בכל פעם מחדש אני מגלה שכאשר לוחמים משאירים מילים אחרונות, הם מחברים כתב סתרים חדש, כתב סתרים שנסתר גם מעיניהם, מפני שהם כותבים על מציאות שלא חוו מעולם. מציאות שבה הם אינם.
מה הם רצו במכתב האחרון הזה?
הם תכננו שנהפוך במילים האלה שוב ושוב. הם דמיינו אותנו מדמיינים אותם כותבים. הם רצו שנבין שבזמן שכתבו על הרגע שכבר לא יהיו פה, הם חשבו רק על דבר אחד: עלינו.
על אימא שתחזיק במילים האלה כמו בצוואה, על אבא שיתגאה כל כך, על האהובה שנשארה, על העם שלחמו עבורו. הם רצו שכל אלה ידעו דבר אחד: הוא כנראה אהב אותי, האיש הזה.
במילים האחרונות שמשאירים לוחמים ולוחמות הם לא מבקשים להיות גיבורי מוות. הם מבקשים להיות גיבורי חיים. בכתיבה על אפשרות מותם הם לא מתגרים במוות. הם מתריסים כלפיו, מוציאים לו לשון, מבקשים לבלבל אותו ולהרחיק אותו למקום אחר, כמו בתרגיל הסחה. הלוחמים האלה הם האנשים היחידים בעולם שמשתוקקים שמה שכתבו בדם ליבם – לא ייקרא בסוף.
כריכת הספר החדש | צילום: יחצ
מילים אחרונות הן לא פחות מתורה שדורשת עיון ולימוד, וכך ממש נכתבו המילים האחרונות הראשונות בהיסטוריה שלנו: בתורה. בקצה התורה, בסוף המדבר, מופיעים שמונה פסוקים אחרונים שנפתחים במילים: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'".
חז"ל הופכים במילים האלה שוב ושוב ומנסים להבין איך משה רבנו שכתב את התורה כולה, משה איש האמת שתורתו אמת, כותב על עצמו מילים שאינן אמת: "וימות משה"? הרי מתים כבר לא כותבים!
"אֶפְשָׁר מֹשֶׁה חַי וְכָתַב וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'?!" שואלים חכמים בתלמוד, ומשיבים: "אֶלָּא, עַד כָּאן הַקָּבָּ"ה אוֹמֵר וּמֹשֶׁה כּוֹתֵב, מִכָּאן וְאֵילָךְ – הַקָּבָּ"ה אוֹמֵר וּמֹשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע" (בבא בתרא טו, א). את פסוקי מותו, אומרים חז"ל, משה כותב בבכי.
הריטב"א, הפרשן הנודע מהמאה ה-13, מוסיף פירוש מרגש משלו: "כּוֹתֵב בְּדֶמַע – שֶׁלֹּא כְּמוֹ כָּל הַתּוֹרָה שֶׁנִּכְתְּבָה בִּדְיוֹ, שְׁמוֹנָה פְּסוּקִים אַחֲרוֹנִים אֵלֶּה, כָּתַב מֹשֶׁה בְּדִמְעוֹתָיו מַמָּשׁ".
וואו. את כל התורה כולה כתב משה בדיו שחורה, אבל הריטב"א מספר שאת הפסוקים האחרונים משה כותב בדיו שקופה, דיו סתרים ושמו דמעות.
משה בכה. משה רבנו בכה מאוד. הוא בכה מפני שהוא כל כך אהב לחיות. בכל התורה כולה כתב משה – הלוחם האמיץ באמורי, בעמלק, בסיחון – על חשיבות ערך החיים. כל חייו הוא חלם על גאולת מצרים, על חירות, על חיי דרור בארץ המובטחת. ובדיוק בגלל זה, את המסר האחרון שלו הוא כותב בדמעות.
חז"ל מגלים לנו גם שמשה מבקש במילותיו האחרונות שלא ישכחו אותו. שיזכרו את קורבנו האדיר, את העובדה שעשה הכול כדי לראות את הניצחון, את החיים שיפרחו בארץ, ולא זכה. "אָמַר לָהֶם: זִכְרוּ מֹשֶׁה עַבְדְּכֶם שֶׁרָץ לִפְנֵיכֶם כְּסוּס אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָפְלוּ עַצְמוֹתָיו בַּמִּדְבָּר".
זהו מסר אנושי בסיסי, לא מניפולטיבי אלא כמעט מתחנן: בבקשה, זכרו אותי! כשתשבו איש תחת גפנו ותאנתו, כשיבואו ימים של שקט, זכרו שהיה לי חלק משמעותי בשלווה הזו, שרציתי כל כך שתזכו לאושר הזה, שרציתי לחוות אותו איתכם! זכרו שנתתי את כל חיי לחיי העם הזה.
המשורר נתן יונתן חיבר שיר מופלא על מילים אחרונות, מילות אהבה שייקראו בחושך.
הוא כתב את המילים האלה לפני מלחמת יום הכיפורים. רק למפרע, אחרי ששכל את בנו ליאור באותה המלחמה, גילה המשורר שגם הוא כתב בכתב סתרים ולא ידע.
וְאִם שִׁירִים אָהַבְתְּ,
רַק שֶׁכְּתוּבִים בָּאֶבֶן –
בֵּין הַכֵּפִים אָגוּר
וּבַסְּלָעִים אֶכְתֹּב.
וְאָז, כְּשֶׁנִּתְכַּסֶּה
עִם הַחוֹלוֹת בַּחֹשֶךְ
וְסֵפֶר הַדְּבָרִים
בַּחֹשֶךְ יִתְכַּסֶּה,
תַּגִּידִי לִי מִלִּים
יָפוֹת מִבְּכִי וָאֹשֶר;
הוּא כַּנִּרְאֶה אָהַב
אוֹתִי, הָאִישׁ הַזֶּה.
ואני רוצה להוסיף, בדמע, שורה נוספת למילות השיר המופלא הזה:
"הוא כנראה אהב לחיות, האיש הזה".
"אם אתם קוראים את המילים האלה" | אוצרים ועורכים: שלמה קווס ורחלי פלנט רוזן | הוצאת טובי מבית הוצאת קורן - מגיד | 98 ש"ח