"זה דורש אומץ גדול להגיד לבעלי לא ללכת למילואים - היה לי קונפליקט עם עצמי"

426 ימים חלפו מאז פרצה המלחמה. בעוד בתים רבים הספיקו לחזור לשגרה, יש מי שעבורם המרוץ שהחל בשבעה באוקטובר רחוק מלהסתיים. נשות המילואים מתמודדות עם סבב אחרי סבב - שוב צו 8, שוב הוא לא זמין, שוב הדאגה ואת נשארת לבד עם הילדים ועם מטלות הבית לבד. ובתוך כל זה: הקונפליקט. האם לא הגיע הזמן להגיד מספיק? האם מותר לבקש ממנו שהפעם, רק הפעם, יישאר עוד קצת בבית?

חן ויוסף ורקר הם הורים לשלוש בנות בגילי 8-10 המתגוררים בגוש עציון, ומאז שפרצה המלחמה הם הספיקו כבר ארבעה סבבי מילואים. יוסף הוא לוחם בחטיבת כרמלי ובשנה האחרונה שירת בדרום ובצפון, בעזה ובלבנון. שלושה ימים לפני שהיה אמור להשתחרר מאחד הסבבים בצפון הוא הוקפץ בפתאומיות לעזה, שם שירת חודשיים נוספים.

"חצי מהזמן שהוא היה בעזה העברתי במיטה"

"הסבב בעזה פירק אותי", מודה חן, "עד עזה היה מאוד מאוד קשה, אבל כשנכנסו לעזה מעכשיו לעכשיו - כשהוא כבר היה אמור להיות בבית - זה היה משבר קשה. לא הבנתי מה אני הולכת לעשות עם החיים שלי, איך אני הולכת להמשיך בעבודה. ויתרתי על המון פרויקטים במהלך הזמן הזה", היא מספרת, "הייתי בטוחה שהוא משתחרר, שאני אתחיל לחזור לעצמי, ופתאום הכול השתנה. השירות שלהם בעזה היה מאוד אינטנסיבי. חצי ממנו העברתי במיטה, בחצי השני ניסיתי לשמור קצת על עבודה, לראות אנשים". אחר כך הוא חזר, אך חודש לאחר מכן יצא שוב - הפעם ללבנון. אז ורקר התפרקה באמת.

וזה היה השלב שבו רצית להגיד די?

"הוא שאל אותי אם להישאר, הוא ראה שאני מפורקת. הוא שמע מה היה כשהוא היה בעזה וממש שאל אותי אם להישאר. ואני גם לוחמת, אז הקונפליקט שלי לדעתי היה כל כך קשה, כי אם הייתי יכולה הייתי הולכת בעצמי".

"כשאנשים שאלו אותי ברחוב 'מה, הוא עדיין מגויס? זהו, חלאס, תגידי לו מספיק', פשוט התעצבנתי. הייתי גם ממש קצרה כבר ועצבנית, פשוט עניתי 'מי יעשה את זה אם לא הם?'. ומה שסיכמנו זה שהוא אמר לי, 'אני נכנס, בשנייה שאת מרגישה שזה יותר מדי, תתקשרי לרס"פ שלי והוא ייכנס אליי ויגיד לי את זה ואני אצא'. אבל לא העזתי להתקשר".

רצית?

"היו רגעים שהייתי כמעט צריכה. כשהוא היה בלבנון לא עבדתי, הייתי מפורקת. התפללתי פשוט לא לסיים אלמנה. בינואר, כשהם היו בצפון, אמא שלי נפטרה. זה היה כמובן אחד הדברים הכי מטורפים שחוויתי בחיים. הוא במקרה היה בבית אבל קמנו מהשבעה ביום רביעי וביום ראשון הוא עלה צפונה".

וגם אז לא ביקשת שיישאר.

"הוא הציע לי להישאר. אני יכולה להגיד שבדיעבד זאת הייתה טעות נוראית, הוא שאל אם להישאר אבל זה היה ברור מאליו שהוא צריך ללכת. היום בדיעבד אני יכולה להגיד שזה פשוט הזיה, לא מתאים, הייתי צריכה להגיד לו להישאר עוד כמה ימים בבית. התחלתי להתאבל על אמא רק כשהוא יצא מעזה ופתאום זה נחת עליי, שזה בערך ארבעה חודשים אחרי שהיא נפטרה".

יוסף והבנות צילום: פרטי

"זה היריון חמישי שלי, זאת פעם ראשונה ששכבתי במיטה ארבעה ימים"

חני ויוסף ממעלה אדומים, הורים לחמישה ילדים, התמודדו עם היריון ולידה במהלך המילואים שלו כתותחן. יוסף היה מגויס במשך חצי שנה מהשבעה באוקטובר ולאחר הלידה האריך מעט את השהות בבית לפני שיצא שוב למילואים בספטמבר האחרון. "המילואים האחרונים היו מאוד מאוד קשים", מודה חני, "בגלל שהייתי אחרי לידה עם תינוקת מאוד קטנה בבית והילדים שלנו קטנטנים, זה היה כמעט בלתי אפשרי. זה היה זמן שאפילו אמרתי לו שכבר יחזור, שדי, מספיק, שיגיע הביתה בחזרה ויגיד שהוא לא יכול יותר". יום אחרי שהסכים לשוב הביתה, החלה המתקפה של הביפרים והתכניות השתנו.

"זה היריון חמישי שלי", אומרת חני, "אני יודעת מה זה היריון, אני יודעת מה זה לידה, וההריונות שלי בדרך כלל היו מאוד קלים. עכשיו היה קשה יותר, פעם ראשונה ששכבתי במיטה ארבעה ימים. זה היה שילוב של הנפש עם הגוף. היה מאוד קשה כשהוא לא היה, הרגשתי שלא החלמתי מספיק מהלידה. בכל המובנים, לא רק פיזית, אלא ממש גם נפשית. צריך זמן של התאוששות וצריך זמן לנשום, וצריך עזרה כל הזמן בבית. זה באמת היה לי מאוד קשה. הרגשתי קצת יותר עצובה אפילו".

"רציתי להגיד לו מלא פעמים לא ללכת למילואים - בסוף יש קונפליקט עם עצמי. מה, אני לא מספיק טובה?"

"זה דורש אומץ גדול להגיד לבעלי לא ללכת למילואים", אומרת חן ורקר, "אין אחת שתגיד לבעלה לא ללכת למילואים באהלן-אהלן. זה לא דבר שקורה בקלות. זה החיים שלהם, הם מתאמנים לזה כל החיים, זה הייעוד שלהם. רציתי להגיד את זה מלא פעמים, אבל זה לא באמת יצא. זה דורש אומץ גדול, בסוף יש את הקונפליקטים שלנו עם עצמנו. מה, אני חלשה? אני לא מספיק טובה? מה אני לא מצליחה להחזיק את זה?".

היית רוצה שיהיה לך אומץ כזה?

"הייתי רוצה שיהיה לי יותר כוח. הייתי רוצה שאני אקבל יותר עזרה. הייתי רוצה, אחרי שאימא שלי נפטרה, שאולי יהיה לי קצת יותר היגיון".

ורקר מוסיפה: "זה שהם הולכים למילואים זה לא רק ההתמודדות עם המילואים ועם הזמן שהם לא פה, בסוף אנחנו מקריבות אותם. הם מקריבים את עצמם, ואנחנו מקריבות אותם. כשאני שולחת את בעלי למילואים, אני שולחת בסוף אותו עם סיכוי שהוא לא חוזר הביתה. זה אחד הפחדים הכי גדולים, כשהוא היה בלבנון רק התפללתי שאני לא אסיים את זה אלמנה. יש לנו נשים מהחטיבה שהבעלים שלהם לא חזרו הביתה".