את יום כיפור תשפ"ד בכיכר דיזינגוף אף אחד לא ישכח. גם שנה אחרי, סרטוני הצעקות והריבים ליד מחיצת הדגלים חרוטים בראש. מוריה זעירא לא רק הייתה שם, אלא גם ראתה כיצד תוקפים את בעלה ישראל זעירא, ראש עמותת "ראש יהודי" שעמדה במרכזן של התפילות. כעת, שנה מאוחר יותר, היא משחזרת את האירוע מנקודת המבט שלה. "הלב שלי לא נרגע", היא משתפת בריאיון ל"חדשות כיפה", "הכאב שלי, העצבות, עברה שנה ואני מרגישה כאילו זה היה אתמול".
זעירא מסבירה שהכל התחיל עוד לפני יום כיפור. הייתה זאת שנת הרפורמה המשפטית וההפגנות הפכו לשגרה בתל אביב. הביקורת סביב הארגון התחילה עוד קודם, וכך המשפחה התקרבה ליום כיפור עם חששות. למרות שקיבלו אישור לתפילות והבינו מהמשטרה שהיא מתכוונת לאכוף את החוק, החלו השמועות על אנשים שמתכננים להרוס הכל. "או שהיינו תמימים, או שבאמת חשבנו שהמשטרה תטפל", היא מנסה להיזכר, "וגם חשבנו שהם יתעשתו על עצמם ביום כיפור".
מוריה זעירא צילום: ללא
כפי שכולנו יודעים, זה לא קרה. כבר במהלך הסעודה המפסקת הגיעו אנשים לכיכר בסערה. "שמענו את הצעקות מהכיכר", מספרת זעירא, "הלכנו לשם ונכנסנו למערבולת של צרחות וזמבורות וצעקות. ואני רואה את בעלי עומד על הבמה עם הבן שלי, ועומדים סביבו עם דגלי גאווה ועם בגדים לא צנועים וצורחים עם שנאה בעיניים. לא הבנתי מה קורה".
המתפללים ניסו להתחיל בתפילה והבינו שהמקרה אבוד. "החלטנו להיכנס לבית הכנסת, והילדים שלי ליוו את בעלי כשהוא עטוף בציצית על הראש. הוא הבין שבשביל השלום אנחנו נלך". זעירא זוכרת את עצמה מסתובבת בין ההמון, אנשים ניגשים אליה ושואלים מה יהיה, והיא מתחילה לבכות. "והם כמובן בצרחות שמחה ושאגה שהם ניצחו אותנו. את הרוע. שאנחנו הרוע". את התפילה ההיא בבית הכנסת היא מתארת כעצובה מאוד. "כאובה, עוצמתית, מלאה בבכיות. מלאה בהלם". רק מאוחר יותר ישבו בבית וניסו להבין את מה שהתרחש: "היינו כולנו בהלם. בסוף גם הילדים שלנו חוו דברים, זה לראות את אבא שלך ככה ואת אמא שלך, וגם אותם דחפו".
כשאני שואלת את זעירא אם היה משהו שהיו יכולים לעשות אחרת, היא עונה מיד ובאופן חד משמעי: לא. ומיד מוסיפה: "זה שבית המשפט קבע אתמול שאין שום בעיה לשים מחיצה בתל אביב רק חיזק את מה שעשינו. עם ישראל רוצה להתפלל, הוא מחובר למסורת, עם ישראל רוצה מחיצה. מי שבוחר לעמוד לידה - זכותו המלאה. זה חלק מהדת שלנו, חלק מההלכה שלנו, חלק מהאמונה. לא עשינו שום דבר לא נכון, והפסיקה רק חיזקה את זה".
את מבינה את זה שיש תושבי תל אביב שמרגישים שאתם עול, שבאתם להחזיר אותם בתשובה?
"יש קבוצה מאוד קטנה. קבוצה שהוקמה בתור קבוצת שונאי ראש יהודי שתפקידה להכפיש, להשחיר, לעשות שיימינג".
ומה עם האנשים שלא שונאים, אבל כן מרגישים שאתם פוגעים להם במרחב?
זעירא מתרגזת מעט. "אנחנו לא באים להחזיר אף אחד בתשובה", היא נחרצת, "יש לנו גם בית כנסת. לא הפרענו לאף אחד, לא סגרנו את הכיכר. בואי נשים את הדברים על השולחן - רוב תל אביב עם עם ישראל, ועם ישראל רוצה להתפלל. כשהומואים עושים מצעדי גאווה אני צריכה לשתוק ולהוריד את הראש. לא הבנתי למה ארבע שעות ביום הכיפורים - שעתיים בערב ושעתיים בבוקר - הם קוץ בעין. יש פה מיעוט קולני שפשוט הורס כל דבר, והורס גם את זה".
זעירא, אמא לשמונה ילדים, היא לא הקול ששומעים בתקשורת. היא האישה שמאחור, זאת שתומכת וכואבת אך לא זאת שנלחמת. "אני לא קשורה לכל המאבקים ולדבר עם אנשים גדולים, אני מדברת עם האנשים הפשוטים ברחוב", היא אומרת. המאבקים, היא מסבירה, הם בכלל לא רק שלהם: "יש פה עשר משפחות שפועלות יחד בשליחות הזאת של ראש יהודי ומוסרות את עצמן בשביל עם ישראל".
את מותשת מהמאבקים האלה?
היא מתלבטת מה לענות. "חבל לי שבמקום לעסוק בקירוב אנחנו מבזבזים את הזמן. אני משקיעה את האנרגיות שלי בדברים כאלה ולא בלעזור לחבר'ה שרוצים לחזור בתשובה. יש לי המון כוחות, אני לא שבורה, אבל הכוחות שלי ושל בעלי מתבזבזים על מאבקים שלא משקפים את העיר הזאת ולא משקפים את עם ישראל. הבית שלי כל שבת מלא בארבעים חבר'ה ואני מלווה בנות שגילו את הקדוש ברוך הוא, מלמדת אותן איך לשמור שבת, איך לבחור זוגיות נכונה, מי אבא שלנו. את זה אני רוצה, בשביל זה באתי לבת אביב".