אשירה גרינברג וערין חבקה אלמנות המג"דים סא"ל תומר גרינברג וסא"ל סלמאן חבקה נשאו הערב (ב') דברים מרגשים בטקס הזיכרון הלאומי שנערך בפארק הירקון. בדבריהן הנציחו נשות המג"דים את גבורתם במעשיהם ההירואיים.
לא ידעתי אז, שכחודש לאחר מכן גם אני אזכה לכבוד המפוקפק
אשירה: "'זאת שעתנו לִקרב וּלְניצחון. כוחנו ועוצמתנו באחדותנו'. את המשפט הזה, שאמר סלמאן לחייליו לפני הכניסה לִרצועת עזה, שמעתי כשהלכתי לנחם את ערין, אישה שעד אז לא הִכרתי. לא ידעתי אז, שכחודש לאחר מכן גם אני אזכה לכבוד המפֿוקפק - להיקרא אלמֶנת צה"ל וְשערין היא זוֹ שתעשה את כל הדרך מהגליל לים המלח, כדי לנחם אותי..."
ערין: "רק אחַרי מותם של סלמאן שלי ושל תומר של אשירה הֵבנתי את עומק הקשר ביניהם. ההקלטה ששמענו, שנשמעת כל־כך פשוטה, היא חלון קטן לִרְגעים גדולים וַעמוקים בהרבה. זה היה קשר בין שני לוחמים אמיצים, שני מפקדים-מנהיגים שמֵבינים את כובד האחריות, וגם שני אבות לִילדים קטנים, שידעו את גודל הסיכון, אבל לא היססו לרגע".
אשירה: "זה קשר שגדל מתוך אהבה עמוקה למֶדינה הזאת, בית משותף לִשני הַעמים. שניהם היו מוכנים להקריב את היקר להם מכול – את חייהם – כדי להבטיח לילדיהם וּלְעמם עתיד טוב וּבֿטוח יותר".
אחדות איננה אחידות. תומר וְסלמאן היו שונים זה מזה
ערין: "הֶעתיד אמנם לוּט בַּערפל, וְאנו ניצבים מול אתגרים קשים בַּחזיתות רבות, אך אויבינו לא יוּכלו לנו אם רק נתאחד וּנְחזק זה את זה כחומה אַחת. אך עלינו לזכור – אחדות איננה אחידות. תומר וְסלמאן היו שונים זה מזה – בתרבותם וּבֶֿאמונתם, אך מה שחיבר ביניהם היה גדול בהרבה – אהבת הארץ הזאת והנחישות להגן עליה. מֵחובתנו להביא את האחדות שקיימת בַּחזית גם לעורף".
אשירה: "גם סלמאן וגם תומר היו מסוג המֶפקדים שהולכים אחַריהם בעיניים עצומות". ערין: "גם תומר וגם סלמאן הִשאירו אחַריהם לצד מורשת מפוֹארת, גם את ממשיכי דרכם. עימאד, הבן הקטן שלנו, וארבל המתוקה של תומר ואשירה".
אשירה: "ארבל, עימאד וכֿל ילדי המשפחות השַכּולות, אתם משלמים מחיר כבד. איבדתם את העוגן שלכם, הורה שהיה האבא הפרטי שלכם, אבל עכשיו הוא הגיבור של כולם. אנחנו מצטערות שבגיל כל־כך צעיר אתם צריכים להתמודד עם מציאות כל־כך מורכבת". ערין: "איבדנו את היקר לנו מכול". אשירה: "אבל לעולם לא נאבד תקווה".