7.10 החג נזנח עם הישמע האזעקה הראשונה. מיכאל, לוחם צנחנים במילואים, ארז תיק והמתין לפקודה שהגיעה עד מהרה. הכרחתי אותו לערוך קידוש ולאכול עוגייה יחידה. חיבקתי אותו ארוכות באדרנלין שוצף ונפרדנו. התינוקת, בת שנה בסך הכל, נופפה לו בעליזות ועם צאתו ביקשה שאקריא לה את הזחל הרעב.
10.10 בימים עבדתי (מהבית) וטיפלתי בבנותיי בתפקוד-על, ובלילות בכיתי מרות מבדידות ואימה. מיכאל נע בין כפר עזה לבין הצפון ורוב הזמן לא היה זמין ואת פחדיי הטבעתי בדמעות אינסוף. הילדות, למרבה המזל, שמרו על שגרה.
13.10 רגע לפני כניסת השבת הראשונה מפרוץ המלחמה, בדכדוך אימים, נשלח אל נשות המחלקה הסרטון המקסים הזה שצילמו בני הזוג שלנו. עוד בכי, כמובן. בפעם הראשונה אני מרגישה זרזיף קל של שליחות בכל הסיפור הזה, ורואה בעיני רוחי איך, בסופו של דבר, אוכל לגייס כוחות ולתת לו רוח גבית.
18.10 מיכאל מצטרף לטרנד וגוזז את שפמו בהתאם לצו האופנה אף על פי שזה משווה לו מראה של נער בשם צביקה שהתפלח לדיסקו. אני צוחקת המון - זה מגוחך ומוצא חן בעיני בו זמנית ומעודד אותי מאוד.
רחל ומיכאל צילום: פרטי
19.10 זהו ד' חשוון, יום הולדתו של מיכאל. במשך כמה ימים אני אוספת מכתבים מכל בני המשפחה, מעבירה מוסיקה ל-mp3 (יהיה בו שימוש רב בעזה, בבוא היום) ומכניסה תמונות של הילדות ושלי לאלבום כיס. את כל אלו אני צוררת יחד ושולחת בטרמפ עם הוריו הקדחתניים של מילואימניק צעיר ומפונק אחד, אשר זוכה לביקור בבסיס מרוחק. באותו בוקר אני מזמינה עוגת שמרים פשוטה מקונדיטוריה נידחת שמוכנה לבצע משלוח עד לפתח הבסיס ממש, ומתאמת עם חבריו שיאספו את העוגה וישירו לו כראוי. אני מתרגלת לאטי. מקדישה את מרב כוחותיי ליצירת בדיחות עבשות כגון אלה ושליחתן למיכאל.
20.10 אחי השריונר מגיע להתרעננות של פחות מיממה וקופץ לביקור אצל הוריי. בפיו זוועות כאלה (גם אותן הוא מצנזר), שהוריי שוברים גמילה בת שנתיים מסיגריות ומאזינים לו, שבורי לב. אני מתעדת אותו לכל אורך החודשים הללו, יש לי תחושת בטן לא טובה לגביו.
26.10 בפעם הראשונה מתחילת המלחמה, מיכאל יוצא הביתה לחופשה של חצי יום. אני נרגשת עד כדי קושי לנשום, שוכחת כיצד להתאפר כי זה מכבר דבקתי במראה עקרת הבית המוזנחת. הוא מספיק להכניס את התיק הביתה ורץ לאסוף את התינוקת. שלושה שבועות במונחי תינוקת בת שנה הם זמן רב. עד הכניסה לעזה, מיכאל מגיע לחופשות קצרות בתדירות של פעם בשבועיים, בערך. תחושת חוסר הוודאות גדולה, לעולם לא נאמר לנו מראש מתי ייצא, אבל גם לזה מתרגלים.
מיכאל באפטר צילום: פרטי
6.11 התינוקת מתעוררת בלילות יותר ויותר. בתחילה כדי לינוק, בהמשך היא בוכה "אבא". שבע פעמים, עשר ויותר, ואני כבר ממוטטת מעייפות. אני שוכרת את שירותיה של יועצת שינה והשליטה שבה לידי במידה מסוימת.
10.11 עד כה התארחתי אצל משפחתי בשבתות, מה שבאופן מפתיע העצים את תחושת הבדידות וחוסר האונים. לראשונה אני מחליטה לערוך שבת הגונה בבית, רק אני והתינוקת (הגדולה נסעה לאביה). אני מבשלת אוכל מנחם, לובשת בגדים חגיגיים ומתייחסת לכל העניין ברצינות רבה.
12.11 התינוקת חולה המון. כתוצאה מכך אני מבלה איתה בבקרים ומקדישה את הלילות להשלמת שעות עבודה. אני מסיימת לפעמים בשעות מופרכות, ולמחרת חוזר חלילה. העייפות הולכת ומצטברת והתחושה היא שלעולם לא אשן כמו שצריך.
27.11 מיכאל יוצא לאפטר אחרון, כך יתברר בהמשך, לפני הכניסה לעזה. נראה כאילו חיינו כך מאז ומעולם. אנחנו לומדים לתקשר מחדש, בהתאם לנסיבות, משלימים פערים רק במה שנחוץ כי אין די זמן לכל.
רחל ומיכאל צילום: פרטי
4.12 מיכאל נכנס לעזה, בשבועות הקרובים לא יהיה זמין כלל. עדכון בשלומו מתקבל פעמיים ביום בקבוצה שנועדה לכך, על ידי שליש הפלוגה. עד שיתאפשר לשלוח מכתבים לא נחליף מילה במשך זמן רב. בחנוכה, הבכורה ואני מדליקות נרות לבד ומכינות לביבות.
8.12 כעת, כשאין אפילו שיחות וידאו שיצרו רצף עבור התינוקת, אני מדפיסה לה תמונות של מיכאל ומניילנת אותן. התגובה שלה מפתיעה אפילו אותי.
17.12 בפעם הראשונה מאז נכנס לעזה, אני שומעת ממנו באופן ממשי. מכתב, על גבי נייר עזתי מעוטר בערבית, מגיע ממנו. אין מאושרת ממני. מכתב התגובה שלי הוא המכתב הארוך והמפורט ביותר שנכתב אי פעם. כעבור כמה ימים, לראשונה מזה שלושה שבועות, הוא מגיע הביתה, מצחין ומאובק ואהוב מאוד.
מיכאל באפטר צילום: פרטי
31.12 לראשונה, כל המשפחה שלי מתכנסת. אחי ומיכאל מקבלים חופשה באותו הזמן ואנחנו מגיעים לבית ההורים לחגוג את הנובי גוד. ממעטים לדבר על המלחמה, אמא שלי מוחה דמעה וחוזרת על כמה טוב שכולם כאן. החופשה הזו ארוכה מהרגיל, ואנחנו זוכים לכמעט ארבעה ימים שלמים יחד.
6.1 אבל אני מתרגלת, כאמור, כי אלו הם חיי כעת ועד להודעה חדשה. הסמסטר החל, מצאתי שיטה לצמצם לוחות זמנים ולייעל את הערב (ניתוח נתונים קטגוריים עם כביסה).
14.1 אני שוב על סף קריסה מעייפות. התינוקת חולה בלי סוף, בפרט בתום אפטרים. היא חיונית ובריאה כשמיכאל בבית, ופולטת שיעול ראשון ממש עם צאתו מהבית, כמו להכעיס.
15.1 בחור מהגדוד של מיכאל נופל ברצועה. אני כואבת ומוטרדת משום שמה שנראה תמיד רחוק כל כך, אינו רחוק עוד.
16.1 שניים מחבריו של אחי לפלוגה נהרגים בצפון הרצועה. אני כותבת לו, הוא משיב שהוא לא רוצה לדבר על זה ושהוא נכנס לפעילות. יש לי תחושה רעה מתמיד.
רחל עם התינוקת צילום: פרטי
18.1 חיכיתי ליום הזה. אמי לקחה את הילדות לאחה"צ שלם, ונראה ששינה טובה ומספקת מצפה לי. אני נרדמת ומתעוררת כמעט מיד משום שאמא מתקשרת ומודיעה שדוד נפצע, הוטס לבלינסון ושהיא מורידה אצלי את הילדות. לא ברור מה מצבו עדיין. כשהוריי מגיעים לבית החולים נמסר להם שנפצע קשה מפגיעת RPG. הניתוח אורך מעל 10 שעות. מיכאל ברצועה, זמין אך בקושי, ואני מעדכנת אותו בטפטופים לגבי המצב. אני לא מסוגלת להתמקד בפרטים, לכן פונה לסייע באמצעות כישוריי משכבר הימים - ביורוקרטיה. רק למחרת המציאות מכה בי פתאום.
21.1 אני מבקרת את אחי לראשונה, הוא הועבר למחלקה. המצב שלו מזוויע אז, לא אלאה בפרטים. אני משתנקת וממררת בבכי בבית אחרי כן, רק בקושי אוספת את הילדות ממסגרות החינוך. ומיכאל - בעזה. תקופת האשפוז ארוכה מאוד, קשה, אבל הוא חי ובועט (בעיטה חלושה אמנם) ומשתקם. גאה בילד הזה.
30.1 מיכאל יוצא מעזה עם ברכת: "נצלו את הזמן בבית", כי אחרי כן, כמובן, מצפים סבבים נוספים. ב-7.2 מתקיים ערב גדודי לסיכום התקופה. תם ולא נשלם.
28.7-10.9 הסבב השני החל בסוף יולי והסתיים באמצע ספטמבר. זה היה סבב מורכב יותר מבחינות רבות, אף על פי שהיה קצר בהרבה, עם אפטרים ארוכים יותר ועם תאריך סיום. השהות לבד בקיץ, ללא מסגרות בחלק מהזמן, עם עבודה ובמהלך תקופת מבחנים באוניברסיטה - היתה כמעט למעלה מכוחותיי. ובכל זאת, עברנו זאת בשלום. עם כל הקושי, ההחלטה שלא משנה כמה מורכב יהיה הוא ישרת ויקבל גב בבית, לא השתנתה כהוא זה.