בשנה האחרונה נשמע הביטוי "ה-6 באוקטובר" פעמים רבות בכנסת ישראל, כסמל לשיח שלא הפנים ולא השתנה בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, בשמחת תורה התשפ"ד. והנה חזרנו ל-6 באוקטובר, שנה אחרי. חזרתי ביומן התמונות שלי ל 4-5-6 באוקטובר לנסות להיזכר איפה היינו לפני שנה, פיזית ומנטלית.
מצאתי ככה: ב-4 לאוקטובר, חול המועד סוכות, הלכתי עם אשתי לתיאטרון ירושלים לצפות בסרט 'גולדה' שהוקרן כחלק ממחווה לחמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. אני זוכר שביקשתי לצפות בסרט גם כהכנה לאירוע אותו תכננתי לקיים בכנסת בשבוע שאחרי החגים, לציון 50 שנים למלחמה ההיא. זוכרים שהיתה פעם מלחמה כזו? הופתענו בה. נפלו אלפי ישראלים טובים, בסדיר ובמילואים. בסוף ניצחנו. בדם יזע ודמעות.
לא ידענו שצפויה לנו מלחמה גרועה ממנה
גוגל תמונות מראה לי צילום של הספר "לא נחדל – חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים", אותו קיבלתי מהמחבר, האלוף במיל. אמנון רשף, לאחר שנפגשנו באחת ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית. יחד בנינו את תוכנית האירוע לציון 50 שנה למלחמה ההיא בכנסת, מיד אחרי החגים. לא ידענו אז, כשתכננו, האלוף רשף ואני, לדבר על המלחמה ההיא, שצפויה לנו מלחמה גרועה ממנה, מפתיעה ממנה והרסנית יותר ממנה.
ב-5 לאוקטובר השתתפתי באירוע המשפחות המסורתי של של יש עתיד בפארק בכפר סבא. התמונות שלי מלאות בחברים מהמפלגה. דמוז ראש מטה בית שאן, רועי אלקבץ ראש מטה תל אביב ורמ"ט פיקוד דרום במלחמה ורבים אחרים. המון פרצופים מחייכים למצלמה, בעידן שעוד ניתן היה לחייך. בפה מלא.
משם התמונות שלי לוקחות אותי לקיבוץ מירב, אל חברי יאיר אורבך. אנחנו יושבים בסוכה היפה שלו והוא מקבץ קבוצת חברים, לדבר על תופעת הירי על הקיבוץ מכיוון ג'נין, ירי שנורמל והפך לתופעה. חברי הקיבוץ מביעים חשש שהירי הספורדי שמדי פעם פוגע בבתיהם יהפוך למבול. כמה צדקו חברי הקיבוץ היקרים. כמה מתוכם קצינים במילואים שאפגוש מאוחר יותר במהלך המלחמה בעוטף עזה.
ספרו של חבר הכנסת צילום: ללא
תמונות שעדיף לשכוח
ביום שישי ה-6 באוקטובר התמונות שלי מלאות במתכונים. כמדי ערב חג ושבת אני במטבח, מבשל לנו ולאורחינו. מה במתכון בערב אותו חג ארור? נתח אנטריקוט ביין אדום, ועוד כאלו מעדנים. ב 10:28 בבוקר צילמתי אותו, מקווה שיעלה לרצון וישביע את נפש הרעבים בבית.
ומשם קופצות תמונות המדים של ה-8 באוקטובר. תמונה ראשונה שצילמה אשתי בפתח הבית. סלפי שעשיתי עם יועז הנדל ברכב בדרכנו לאוגדת עזה ליד קיבוץ אורים. תמונה עם האלוף ישראל זיו שחוסם ברכבו ובגופו ביום ראשון ה-8 לאוקטובר את הכביש המוביל לקיבוץ רעים, על מנת למנוע מרכבים תועים להכנס לשדה הקרב. ואחר כך תמונות שעדיף לשכוח. גופות. רכבים שרופים. טויוטות לבנות ואופנועי המרצחים בפתח אוגדת עזה. מועדון האוגדה מחורר מירי. מצבור פצצות שנלקחו מהמחבלים בתוך האוגדה ועוד כהנה וכהנה.
במהלך המלחמה כתבתי יומן שתיעד את תחושותי באותם ימים קשים. היומן הפך לספר שיוצא בימים אלו ושמו "ח"כ במשמרת לילה, יומן מלחמה", ובו מחשבות, תובנות ותיעוד של חודשי המלחמה, בכנסת ובשדה המערכה. בספר אני מנסה להבין כיצד היינו ככה, באותו 6 לאוקטובר 2023. כיצד היינו כה עיוורים? מדוע לא שמענו את הקולות שהתדפקו על דלתינו והביאו ליום הנורא בתולדות ישראל מאז השואה?
האם שבנו ליום הזה במעשינו?
ה-6 באוקטובר חל השנה בצום גדליה, הצום הנחגג מיד לאחר ראש השנה ומציין את יום הרצחו של גדליה בן אחיקם, המנהיג האחרון של יושבי ארץ ישראל שנרצח בשנת 586 לפני הספירה, לאחר חורבן בית ראשון, בידי יהודי שהתקנא במנהיגותו וכשרצח אותו הביא את הקץ על השלטון היהודי בארץ ישראל לעשרות שנים. לרוצח קראו ישמעאל אך הוא היה יהודי.
האם למדנו מה-6 באוקטובר משהו? האם שבנו ליום הזה במעשינו? בדיבורנו? במחלוקותינו? האם נדע להתגבר ולא לשוב לימים בהם יד איש באחיו בעוד אנו חיים בעוורון וחושבים ש"החיים הם תותים".
בספרי אני מציע לבנות מחדש את צה"ל לנוכח האיומים והצרכים. לשנות את סדרי העדיפויות. לגוון את המקורות והמשאבים. אבל חשוב מכך, לבנות מחדש את החברה הישראלית. להרחיב את מעגל העשיה. להכליל בו בצורות שונות גם את החרדים והערבים. להוקיר ולהשקיע באנשי המילואים. ובעיקר בעיקר. לא לשוב לשם. ל-6 באוקטובר.