יובל קציר, בן 26 ואב לילד בן חמש, הוא גיבור אמיתי. גם הוא כמו רבים אחרים השתתף בפסטיבל נובה, וגם הוא היה עד למראות מזעזעים ולפאניקה שאי אפשר לתאר במילים. למרות הקושי הפיזי ובעיקר הנפשי הוא התיישב לשחזר את מה שעבר, בכדי להפיץ את סיפורו הניסי. "שש וחצי בבוקר, אני יוצא לכיוון האוטו, ללכת לנוח קצת מהמסיבה", הוא מספר, "פתאום אנחנו רואים מהשמיים יירוטים". קציר, שגר בקריית אתא הרחק מהמתיחות הקבועה בדרום, הניח שמדובר במצב שגרתי.
"צעקו לנו שיש מחבלים, חשבתי שהם צוחקים עליי"
דקות עוברות, המסיבה נמשכת, אך היירוטים לא נרגעים. "מפסיקים את המוזיקה, השוטרים אומרים: אין מרחב מוגן, תפרצו את הגדרות של כל המסיבה ופשוט תעופו מפה". למזלו, מתאר קציר, הוא כבר היה בחוץ, ונמנע מהריצות וההיסטריה שהתחוללה בפנים. רבים מהחוגגים עלו לרכביהם ומיהרו לנסוע, אך קציר וחבריו החליטו להישאר במקום ולחשוב יחד מה עושים, כשהם שוכבים על הרצפה בניסיון להיזהר מהטילים.
"התחלתי להילחץ", משתף קציר, "התחלנו לשמוע יריות והבנתי שחייבים לעוף מפה". בשלב הזה הבין קציר שהוא יכול לסמוך רק על עצמו. יחד עם חבר נוסף עלה על האוטו ויצא אל הכביש, אלא שגם שם לא חיכו בשורות טובות - הכביש התמלא רכבים שניסו לברוח מהמסיבה ונוצר פקק עצום. בעודם יושבים באוטו, החלו לשמוע יריות לכיוונם, ואת קולות המחבלים רצים לעברם. אנשים שעברו על ידם הודיעו שיש מחבלים, ובחורה אחת קיבלה כדור ברגל. "חשבתי שהם צוחקים עליי", מודה קציר, "ואז ראיתי אנשים פצועים מגיעים מכיוונים היריות, זוחלים על הכביש, והבנתי שזה לא צחוק".
מכוניות שרופות מחוץ למסיבה צילום: Chaim Goldberg/Flash90
"לקחתי פלאפון, ארנק ומפתחות והתחלתי לרוץ"
קציר הבין את המצב, והבין שהוא חייב להציל את עצמו, לצאת מהאוטו ולברוח. "הייתי יחף, בלי כלום עליי", הוא משחזר, "לקחתי פלאפון, ארנק ומפתחות והתחלתי לרוץ". הבלאגן היה גדול, וקציר לא ידע באיזה כיוון לבחור. מצד אחד מחבלים יורים, מעליו טילים, וביישובים מסביב מחבלים נכנסים לבתים ורוצחים את התושבים. "שאלתי שוטר איפה זה עזה ורצתי לצד השני", הוא ממשיך. אחרי כמעט שלוש שעות של ריצה, מצא רפת ונעצר.
"הגעתי לרפת לבד, יחף, פצוע. היה לי 14 אחוזי סוללה בטלפון, לכן לא דיברתי עם אף אחד". שם פגש קצין אנשים נוספים שברחו מהמסיבה, אך החליט להמשיך להתנהל לבדו. "מצאתי שיח קוצים ליד הרפת עם בור מתחתיו, נכנסתי לתוך הבור ונשכבתי שם בצל". במשך שעתיים שכב כך בשקט וניסה להירגע, "התפללתי לאלוהים שלא ייפול לידי שום דבר".
"בפוקס לקחו אותי לפטיש והגעתי אחרי שהמחבלים כבר הלכו"
אחרי שעתיים של שכיבה בבור קוצני, שמע מסוק מעליו. "קמתי והתחלתי לנופף ולצעוק", הוא מספר, "הייתה לי תקווה שמישהו מצא אותי ועוזר לי, אחרי שעות שאני לבד ומפחד על החיים". אלא שהתברר שלא מדובר במסוק חילוץ, והמסוק המשיך בדרכו בלי לעשות דבר. "ואז מישהו שהיה ברפת, מהמסיבה, ראה אותי מנופף ובוכה וסחב אותי לשם. הוא נתן לי לשתות מהמים של הפרות".
אחרי שעתיים נוספות, קציר הבחין בשני טנדרים מתקרבים ומיהר לעצור אותם. "הסתכלתי לראות שזה מספר רישוי צהוב, ראיתי שזה יהודים אז עצרתי אותם. היו 20 אנשים בתוך הטנדר. עליתי על הגג של הטנדר ונסענו רבע שעה", עד שהגיעו לפטיש. "בפוקס לקחו אותי לפטיש", אומר קציר, "לשם המחבלים הגיעו ראשונים, וכשאני הגעתי הם כבר התקדמו ליישובים האחרים. באותה מידה יכולתי להגיע ליישוב אחר ולפגוש את המחבלים שם, מה שקרה לאנשים אחרים".
