17 שנים לגירוש 17 שנים אין להם בית: תושבת גוש קטיף מספרת על החורבן

לפני 17 שנים פונתה ניות פצ'ניק מביתה בנווה דקלים שבגוש קטיף, על התקופה הקשה היא מספרת: "התחלתי לבכות והרגשתי שנופלת לי אבן כבדה על הראש" | ראיון מיוחד

חדשות כיפה שירה סגל 07/08/22 10:37 י באב התשפב

17 שנים אין להם בית: תושבת גוש קטיף מספרת על החורבן
הגירוש ב-2005, צילום: פלאש 90

משנת 2005 החורבן הלאומי איננו מסתכם בחורבן בית המקדש הראשון והשני, הצטרף לו גם חורבן גוש קטיף. חורבן שספגו אותו  8,600 יהודים שאולצו להתנתק ולפנות את בתיהם ברצועת עזה וצפון השומרון, בהחלטת גורמי ממשלה. ערב תשעה באב הוא הזדמנות טובה לשוחח עם תושבי גוש קטיף לשעבר, לשמוע מהם על החיים בצל החממות, הים והחולות, על הרגע שבו הבינו שחייהם הולכים להשתנות ללא היכר, על המחשבות אודות גורמי הביטחון שהרעו להם, על החיים שאחרי ועל ההתמודדות והבחירה בחיים.

עקירת גוש קטיף

עקירת גוש קטיף צילום: לעמ, עמוס בן גרשום

אני משוחחת עם ניות פצ'ניק (40), אמא לארבעה ילדים המתגוררת בניצן. מדגישה בפני שהיא גרה בבית משלה. מציאות אשר כלל לא מובנת מאליה לעשרות התושבים המתגוררים באתר הקראווילות בניצן. אתר שמטרתו היה לאכלס את מפוני הגוש לדירת ארעי עד אשר ימצא פתרון ויעברו לבית משלהם. אם לא די בזה שלא נמצא להם פתרון, המדינה מבקשת מהמתגוררים באתר לפנות את בתיהם לטובת בניית שכונה יוקרתית באזור. יונת מתארת לי את תחושת חוסר אונים המוצבת בפני שכניה שגם 17 שנים אחרי אין להם בית:" מצד אחד, צריך לסיים עם האתר ומצד שני, צריך למצוא להם פתרון כי נופלים בין הכיסאות" . היא משתפת אותי בשיחה שהתקיימה בינה לבין בעלה אודות מחשבות לסייע להם :" מכיוון שהם מפוזרים בכל האתר אולי כדי להקצות עבורם אזור ולשפצו על מנת שיוכלו לגור בכבוד".

"התחלתי לבכות והרגשתי שנופלת לי אבן כבדה על הראש"

אני מבקשת ממנה לקחת אותי לרגע שבו היא מבינה שחייה הולכים להשתנות. " זה לא קרה בבום, זה היה בשלבים. דיברו על זה ולאט לאט זה נהיה יותר מוחשי. זה פגש אותי בהיותי סטודנטית לרוקחות בירושלים. עשיתי כמיטב יכולתי, בין אם בהשתתפות בשרשרת האנושית מהגוש לירושלים ובין אם בלקיחת חלק פעיל בשיח במועצת יש"ע".  היא מתארת את הרגע שבו נפל לה האסימון והבינה שהעקירה מהבית הולכת להתממש:" קראתי כתבה שהיה כתוב על האוטובוס האחרון שנכנס לגוש קטיף. הבנתי שזה באמת הולך לקרות ואף אחד לא יוותר עד שזה יקרה. התחלתי לבכות והרגשתי שנופלת לי אבן כבדה על הראש".

ניות התגוררה עם הוריה בנווה דקלים וההורים של בעלה עברו למושב קטיף חצי שנה לפני שנישאה לבחיר ליבה, בגיל 23. כל אחד מהם סייע לבני משפחתו בזמן הפינוי.  היא מתארת את האווירה בבית באותם ימים ככאוס אחד גדול:" הייתי בתחילת הריון וחששתי לו מאד. הרגשתי שזאת חוויה משמעותית ואם הגירוש באמת יתממש, הוולד לא יזכה לחוות ולחיות בגוש". היא ממשיכה:" יום אחרי תשעה באב שמענו חדשות והבנו שחיילים עומדים להגיע. באותו ערב, ישבנו לאכול וחיילים באו עם צו פינוי וישבנו עימם לאכול. למחרת בבוקר, שוב הגיעו חיילים ואמרו שצריך לעזוב. הורי שלחו דברים יקרי ערך וארזנו לאוטו מה שיכולנו ויצאנו". היא נזכרת בהרגשת חוסר האונים שהציפה אותה, בצעקות ובבכי בבית כתוצאה מהבנה שהסיוט שנמצאת בו איננו חלום. "כשארזנו את הדברים לא היה לנו פנאי לחשוב אודותם, וברגע שעצרנו, קלטנו את המשמעות והתחלנו לבכות וחוזר חלילה". 

אחיה היה אז בקורס קצינים ואביהם ביקש שיישאר עימם בבית ומתוצאה מכך, נוצרה מציאות מבולבלת ומורכבת. אותם לובשי מדים, מצד אחד מסייעים למשפחה בהתארגנות ואריזה ומצד שני, מחרבים ומבצעים את הפקודה לפנות אותם. אני שואלת אותה על התחושה המוזרה והאם היום התפיסה שלה על כוחות הביטחון השתנתה. " אח אחר שהפגין נגד הפינוי ועלה על הגגות היום הוא שוטר. אנשי הביטחון נכנסו עטופים בדגל ישראל, כאילו אומרים תשתקי, אל תעשי כלום, אנחנו אוהבי המדינה. האמונה שלי בטוב של הדברים נשחקה. אני לא נגד הצבא, המשטרה או המדינה, אבל פוקחת עיניים ולא לוקחת את כל מה שהם אומרים כמובן מאליו".

אביה נסע ברכב, בעוד שהיא ומשפחתה הלכו יחד עד לשער הישוב. "זאת הייתה הפעם האחרונה שהסתכלתי על הים והחולות, רציתי לזכור שהכל מדהים". כאמור, בעלה התגורר במושב קטיף וכל המושב חיכה להם בחוץ:" זה היה קורע לב, שאלו אותי אם אני רוצה להישאר עם חמי וחמותי וסירבתי מהמחשבה שאצטרך לעבור את זה שוב. נסענו המשפחה שלי לירושלים וחיכיתי לבעלי שם". לבת שנולדה הם קראו נטע אחרי העקירה שחוו. דבר המסמל חיים של תקומה, יציבות, שורשים חזקים ובעיקר שאף אחד לא ישבור אותם.

המסר של המגורשים

לאחר הגרוש, ניות הייתה חלק מגרעין ברמת השרון. דבר אשר חרה לה מאד בשל התחושה שהיא מתגוררת בחברת אנשים בעלי כוח, דעה, שלטון וכסף. "הם בעצם האנשים שגרמו לגירוש. היה לי קשה לחיות שם. לקח לי זמן להבין זאת, לאחר ארבע שנים עזבנו ועברנו ליישוב ניצן". היא ממשיכה:" הרבה אנשים שעברו איתי את הגירוש היו בסביבה תומכת. אני הייתי בסביבה שלא הכירה בזה". 17 שנים אחרי הגירוש, גוש קטיף עדיין נוכח בבית?  "זה מאד נוכח בבית בניצן. הדלת של הבית היא הדלת של סבי, אותה דלת שתלינו עליה שלט טרם הגירוש, 'אל תוציאו אותנו מהבית'. גם הילדים שלא נולדו שם מרגישים חלק". היא מסיימת  במסר ובבקשה שכל אחד יוסיף טוב בכל תחום שיכול:" כל טוב שאפשר לעשות יוסיף קדושה ויקרב את הגאולה. אנו גרים בניצן לא מתאמי נוחות אלא במטרה לתמוך בקהילה ובהורים המבוגרים".