לאחי ורעי, אני משתף אתכם במחשבותיי בפולמוס היהודי הגדול שהתפרץ בנושא רחבת הכותל, חוק המקוואות וכדו'. ללומדים שנים רבות בישיבה לא יהיו הדברים חידוש, כי אני מחזיק בעמדה זו כבר שנים רבות, ואף אפנה לפעמים קודמות שהתייחסנו לנושא בישיבה. הדברים לא מתאימים לכותרות, לציטוטים חלקיים, אלא נידונים כסוגיה של ממש, המחייבת התייחסות לכל מרכיביה. בגלל זה הם גם לא מתאימים לא לעיתונות ולא לפוליטיקה, שבוחרת פעמים רבות לעבוד עם קו הרבה יותר חד ממדי בסוגיות אלה.
א. ״איש באמונתו יחיה״ - אין פסוק כזה, ואין עיקרון כזה !!! משום מה כולם מצטטים את המשפט הזה כאילו הוא פסוק בתורה, וכאילו הוא מלמד על פלורליזם יהודי בלתי מוגבל. אולם אין פסוק כזה, וגם הרעיון שבו אינו נכון. ראשית, נאמר בפסוק הנאדר הזה ״צדיק באמונתו יחיה״, לאמור - מדובר בפסוק העוסק בצדיקים החיים באמונתם, ולא כפי שהדברים נתפשים היום; שנית, המילה ״אמונתו״ בתנ״ך כלל אינה עוסקת באמונות הרעיוניות של בני אדם. היא קשורה למילה ״אמינות״, ״אמת״ וכדו׳ - לאמור: הפסוק בכלל אומר כי צדיק חי ביושרתו ובאמינותו. לחשיבות הגדולה של היושרה והאמינות למבקשים ללכת בדרכי צדיקים אתייחס שוב בסיום דבריי.
ב. הרעיון כאילו כל אחד חי לפי אמונתו - מנוגד לחלוטין ליהדות. אמנם, יש מחלוקות גדולות מאוד בתוך עולמה של תורה, אפילו מחלוקות קיצוניות ביותר, והמחלוקת היא מהמאפיינים המרכזיים של בית המדרש ושל העולם היהודי. על כך כתבתי את "והלכה כבית הלל". דברים רבים נאמרו על ידי חכמים בשבח ״אלו ואלו דברי א-לוהים חיים״. אשרינו שיש בנו אהבה גדולה לדעות שונות ומנוגדות, ואנו למדים להתברך מכך, ולהרחיב ככל הניתן את רוחב היריעה. אולם, כפי שלמדנו אין ספור פעמים בישיבה, יש המשך למשפט זה: "והלכה...", לאמור: יש גבולות גיזרה של דברים שהם בתוך ההלכה ושל דברים שהם מחוצה לה.
ג. היהדות הרפורמית, לפי דבריה שלה עצמה, מתייחס להלכה ולתורה כאל מקור השראה ולא כאל מקור סמכות. אין צורך לפנות לרטוריקה פוגענית ומעליבה נגדם, ואין צורך להמציא לבד את העמדות שלה ולהילחם נגד העמדות שהממציא המציא. בכל מקום ובכל אתר הם עצמם מציגים את העמדה הזו. בשל כך, אין היא מהווה חלק מבית המדרש, ואין היא מהווה חלק מהתפישה הלגיטימית של ההלכה. רק מי שיש לו מחויבות עמוקה לתורה כאל מקור סמכות משתתף בדיון מה אותו מקור סמכות אומר.
ד. לא זו בלבד, אלא שלעמדת היהדות הרפורמית יש גם משמעויות מסגרתיות רחבות. אין קיום לעמדה כלשהי בלי מחויבות קבועה ויציבה כלפיה. העובדה שאין מחויבות גורמת לקשר רופף בלבד, וזו הסיבה העיקרית שהיהדות הרפורמית אינה מסוגלת ליטול על עצמה אחריות כלשהי לעתיד העם היהודי, והיא מאבדת את הדור השני והשלישי של מאמיניה. אדרבא, יבדקו הם כמה ממאמיניהם לא ביקרו כלל בארץ ישראל, וזו תהיה רק אינדיקציה ראשונית לבעייתיות של חוסר המחויבות, הבאה לידי ביטוי בעוד הרבה מקומות. תהא זו אפוא התאבדות של היהדות אם תפקיד את עתידה בידי הרפורמים.
ה. בגיליון 'דעות' האחרון, הצגתי את עמדתי, ששמעתם אותה פעמים רבות, המצדיקה את הגדרת רשות הרבים של המדינה כמדינה יהודית, והמתנגדת להעמדת קיומה של מדינת ישראל על התפישה הקיצונית של מדינת כל אזרחיה.
ו. זו הסיבה העיקרית - חוסר הכשירות לקבל על עצמה את עתידה של היהדות - שמוצדק לחלוטין לתבוע כי לא תהיה הכרה ברפורמים כ״זרם״ המעצב את אופייה של המדינה, והנושא את שמה של היהדות במדינה היהודית. כאשר מתווספת לכך התפיסה הבלתי מחייבת של התורה - הדברים הופכים להיות עיקרון שאנו צריכים לאמץ. זו הסיבה שבאופן עקבי ושיטתי אני חושב שיש להתנגד לכל מעמד למה שאינו מתכנס לתוך עולמה של ההלכה.
ז. האם העמדה הזו בינארית ? האם העמדה הזו מחייבת שלילה מכל וכל של התייחסות, ורטוריקה פוגענית כפי שהיא נשמעת בכל עימות בין נושאי דבר ההלכה ובין הרפורמים ? האם המסקנה היא לנהל מלחמת חורמה בכל מקום ובכל הקשר שהמילה 'רפורמים' מופיעה בה ? אני מדגיש כי השאלה שלי אינה פוליטית (יכול פוליטיקאי לטעון שיש רק אפשרות בינארית, ובדיוק בשל כך אני לא מתאים לפוליטיקה ולא עוסק בה), אלא שאלה הנוגעת למקור המדיניות הרוחנית העקרונית.
ח. מארבע סיבות תשובתי לשאלה זו היא שהדברים לא בינאריים, ושהמדיניות התורנית צריכה להיות עשירה יותר בעוצמה:
1) הם יהודים. הם אחינו. הם חלק מאתנו, ואנחנו חלק מהם. דברי חכמים על אחדות האומה הישראלית וחשיבותה נאמרו גם כלפיהם. אנחנו רוצים גם אותם סביב הר הבית, כעם אחד, שעובד א-לוהים אחד, במקום האחד והמקודש. על כך כתבתי כבר לפני שנים, ואף הצעתי את רעיון שלוש הרחבות, אולם הכל בהקשר של ברית הקודש שבינינו ובין ריבונו של עולם וההלכה.
2) עימות הנגד המתמיד מעניק, באופן פרדוכסלי, כוח לא פרופורציונאלי ליהדות הרפורמית, ומחליש באותו אופן דווקא את נושאי דבר ההלכה. גם במקרה הנוכחי, לו היינו מכילים את הנעשה בראשי חודשים בעזרת נשים - לא היינו מגיעים למקום הבעייתי הנוכחי. בהמשך גם אכתוב כי עימות הנגד מרגיל אותנו לחשוב כי זו הדרך העיקרית לאיהוב שם שמיים על הבריות - ולא היא.
3) בד בבד עם האחריות החמורה של הרפורמים לתהליכי התבוללות - יש לזכור כי בחוץ לארץ יש גם תנועה הפוכה. סכנת ההתבוללות הגדולה ביותר שם יונקת מאלה שכלל אינם שייכים לשום קהילה יהודית - ה״לא משויכים״, ומבחינה זו היהדות הרפורמית מהווה קהילה מסוימת ליהודים רבים. על כך כתבתי לכם בעבר, והדברים שאני כותב עתה מהווים המשך לקו הזה. כבר אז סברתי שעל מדינת ישראל לבחון את שינוי היחס לרפורמים בתפוצות, לראות את עצמה כאחראית גם להם, ולשנות את ההתייחסות המתעלמת. אני מתקשה להבין את הביקורת השוללת את מפגשי נציגי מדינת ישראל עם הרפורמים, להפך - חשוב שהדבר ייעשה.
4) מדינת ישראל חייבת לשמור על זכותם של אנשים לעשות כרצונם ולאמונתם. צריך להיזהר מאוד מלהעניק למדינה שליטה כוחנית על כך. נוח להתפתות לכך כאשר יש כוח פוליטי המאפשר לכפות את עמדתך על אחרים, אולם הדבר מסוכן מאוד - גם מבחינה אמתית מכוח האמונה בחרות, וגם כהכשרת פעילות מדינה לכפייה כאשר מתברר שהיא כופה עמדות המנוגדות לך. עולמה של תורה הבחין בין הכהונה ובין המלכות. אמנם - אין המדינה 'מלכות' ואין הרבנות 'כהונה', אך צריך לראות את הדברים כמצפן, ולהותיר את התערבות המדינה רק בעיצוב רשות הרבים הציבורית.
ט. מה אפוא צריך לעשות ? המצפן שצריך להנחות הוא המצפן הקובע כי אנו מבחינים בין עולמם כפי שהם רוצים לעצב אותו ובין קבלת מעמד ואחריות במדינת ישראל. זו הסיבה כי מלכתחילה סברתי שזו טעות לא לאפשר לנשים הרוצות להתפלל בכותל כרצונן - לעשות זאת. זו גם טעות רוחנית, אך גם התנהלותית, שכן אם לא היינו מפעילים כוח כנגד זה הוא לא היה מתפרץ בצורה בעייתית הרבה יותר בפיתרון הנוכחי. הפיתרון הנוכחי ברחבת הכותל הוא רע משני כיוונים מנוגדים, גם בשל העובדה שיש בו הכרה במעמד הרפורמים בהנהגתה של היהדות במדינת ישראל וגם בשל העובדה שאין אנו מתפללים ביחד.
י. וכך יש לבחון סוגיה אחר סוגיה. את מעמד היהדות במדינת ישראל ובחברה היהודית הציבורית הכללית - יש לשמור אך ורק במסגרת המחויבים להלכה. כשמדובר בשמירה על זכויות היהדות הרפורמית לעשות כרצונה, לזכות בנתח התקציבי הפרופורציונלי, לקיים את דרכה - להימנע ממאבק נגד זה. לגבי המקוואות - אני לא בקיא במעמד החוקי שלהן. אם הן שייכות למדינת ישראל - הן שייכות לכלל האזרחים, ובכלל צריך להיזהר מלתת למדינה את כוח הכפיה, גם אם הוא ניתן בשלב מסוים למי שמאן דהו רוצה לתת את כוח הכפיה, על התנהגות אישית. אם הן נבנו מכוח וועדות טהרה בישראל ומכספים פרטיים של אנשים שמחויבותם להלכה היא שהניעה את תרומתם - זה מצב אחר. קו עקרוני ברור צרי להימתח בין שאלות הנהגה ובין חרות הפרט. ברוח דברים זו לבחון כל דבר לגופו. כאמור, איני חושב שתמצאו חידוש גדול בדברים אלה, שכן שמעתם אותן בישיבה.
יא. ועיקר העיקרים: צריך להיזהר מלהתאהב בקמפיין הנגד. שאלת זהותה היהודית של מדינת ישראל לא תוכרע רק על ידי מאבק נגד הרפורמים. להפך, מאבק נגד וגרם בדרך כלל לסלידה ממי שמפעיל כוח. ניצחון במאבק הנגד עלול גם להשלות אותנו, ולהביא אותנו לזהות את הניצחון הפוליטי עם הנהגה רוחנית. אולם זה בכלל לא הכיוון.
כבר שנים רבות אנו למדים בישיבה כי צריך להתרגל לפעול במצב של ״שוק חופשי״, של בחירה, ושל מצב בו אנשים יחליטו על זהותם היהודית לאור השאלה עד כמה העולם היהודי יגע בהם, בנשמתם, בחייהם; עד כמה הוא יהווה מודל מוסרי שגורם לומר ״אשרי זה שלמד תורה״; עד כמה הוא יאהב שם שמיים על הבריות. הבה נשאל את עצמנו לא רק מה עשינו נגד הרפורמים, אלא גם מה עשינו לכבודו של ריבונו של עולם ולקידוש שמו על הבריות, ולכמה יהודים גרמנו להתקרב לעולמה של תורה - זה יוביל אותנו למקומות הרבה הרבה יותר טובים מאשר המציאות הנוכחית.
מאות אלפי האיש הבאים ללילה אחרון של סליחות, להושענא רבה, לתפילת ותיקין בשבועות הם התנועה הגדולה ברחבת הכותל, ודרכה של אמת לנצח, מעבר לכל הכרעה פוליטית. זו הסיבה שהקמנו את צהר לפני כעשרים שנים; זו הרוח הכללית השוררת בישיבה המתחדשת; זה הדבר שיסגור את פתיחת דבריי: ככל שנהיה מופת ל"צדיק באמונתו יחיה" במשמעות המקורית של פסוק זה - כן ירבו השותפים לתורת אמת. זו הקריאה שאני מבקש להניע בכם - שתהא רוח המקום ורוח הבריות נוחה מכם, ובכך תאהבו שם שמיים על הבריות.