קוראים לי יהודה קמפינסקי, בן 25. אני מוכר בתור בחור חייכן ושמח שמנסה להצחיק את כולם, אבל יש עוד צד שהחלטתי לשתף עליו.
לפני כשלוש שנים, עוד בתקופתי בישיבת ההסדר, הייתי בחתונה. במהלך החופה, בלי שום התראה מוקדמת, הרגשתי פתאום אובדן שליטה מוחלט. מצאתי את עצמי עומד בתוך מאות אנשים בלי יכולת לנשום, עם דפיקות לב מואצות ועם רעידות בכל הגוף. לא הצלחתי לבטא לאף אחד את תחושותיי והרגשתי באותו רגע שאני מאבד שליטה על חיי.
ברחתי משם חזרה לחדר ואחרי כמה שעות של רעידות נרגעתי ונרדמתי. ב4 בבוקר קמתי שוב עם רעידות, שיעול והקאות. לא הבנתי מה עובר עליי והרגשתי שאני משתגע. לאחר כמה ימים של חוסר ודאות ושליטה, למדתי על המונח "התקפי חרדה". התקף קצר של פחד עז ופתאומי אשר יכול לכלול דפיקות לב חזקות ומהירות, הזעה, מחנק וחוסר אוויר,בחילות, תחושה של סכנת מוות וכו׳.
זו מציאות שבו הפחד לא רק מלחיץ אותך קצת אלא ממש משתלט עליך ומפרק לך את כל מנגנוני ההגנה. כל דבר שולי פתאום נראה כאסון ולזמן מסויים, שניות, דקות ואולי אף יותר, אתה מרגיש שאתה אבוד לחלוטין. לא יכולתי להיות מוקף באנשים ובחיוכים- אז ברחתי מהישיבה הביתה. מאותו השלב המיקום המרכזי שלי היה במיטה בחדר לתקופה של כמה חודשים.
התחלתי להכנס לדכדוך ודכאון. ראיתי את עצמי בתור אדם אפס וחלש שאין לו לאן להתקדם ולאן לשאוף. כל מעלה טובה אצלי השלכתי על אחרים והאדרתי בענק את השלילי שבי. לא יצאתי מהבית כמעט כי פחדתי שברגע שאהיה מוקף באנשים אחטוף עוד התקף חרדה ואאבד שליטה. התביישתי מאיך שאני נראה ומתנהג. אצלי החרדות הופעלו מהפחד שלי ממחויבות אך הם ביטאו המון נקודות בעצמי שלא הרגשתי שלם איתם ושדרשו שינוי. עם הזמן הדכאון וההתקפים התבטאו לא רק סביב הטריגרים אלא גם סביב הפחד לעבור התקף נוסף.
כמעט שנה שלמה שהייתי בבית, ללא קשר רב לעולם שבחוץ, יוצא רק לטיפול פעמיים בשבוע וישר חוזר למיטה ולחדר החשוך. הרגשתי שאני מאבד חברים קרובים שמצידי, לא ידעתי איך להסביר להם מה עובר עלי, ומצידם, לא ידעו איך להגיב ולתמוך ופשוט התרחקו. מציאות זו חיזקה את הדיכאון ותחושת האפסיות.
עם הזמן, עם המון עזרה מההורים, מהמשפחה, מהחברים הקרובים ומהמטפלים המסורים, התחלתי ללמוד המון על עצמי ועל המקום שבו אני נמצא. למדתי על הדרכים שיעזרו לי לצאת מחוזק יותר ולחזור למסלול חיים נורמלי ככל האפשר. התחלתי לקחת כדורים שעזרו לי להישאר ממוקד במטרה ועם הזמן התחלתי באמת לצאת לדרך חדשה.
התחתנתי ב״ה עם בחורה מדהימה שמצליחה להכיל את המורכבות והתחלתי ללמוד מקצוע.
החרדות והדיכאון לא עזבו. הם שם והם תמיד יהיו, מחכים לרגע שאני אפול והם יוכלו להשתלט לי שוב על החיים. גם כיום יש ימים ומצבים שבהם אני מאבד שליטה ונכנס לחרדה או דכדוך עמוק. אך בשונה מהעבר, היום אני במקום יותר חזק ואני משתדל להילחם ולצאת מנצח.
כתבתי את כל זה בגלל כמה סיבות ולכמה אנשים. לכם, שמתמודדים עם דכאון וחרדה, בכל מיני אופנים, ומרגישים בושה במצב שלכם- אולי תרגישו קצת נחת והזדהות ובכך קצת ירווח לכם.
1.אל תפחדו לדבר ולשתף. הרבה אנשים מרגישים ש״אני לא שווה בכלל אז אני לא אבקש עזרה״ ואז הם מנסים, בקושי רב, להתמודד לבד. תעזרו בקרובים אליכם, אל תישארו לבד. בנוסף, אתם ממש אבל ממש לא לבד בסיפור הזה. בערך אחד מכל שישה אנשים חווה משבר של דיכאון ובערך אחד מתוך שלושה חרדה. היכולת שלכם להבין שאתם לא לבד בסיפור הזה כבר יכולה לעזור לכם.
מדיבור עם המון אנשים שעברו חוויות כאלו, התחושה היא ש״זה קורה רק לי״, ״אני משוגע״, ״אף אחד לא יבין אותי״ וכו׳. ברור שכל אחד מאיתנו חווה את מה שהוא חווה בצורה אחרת אבל מניסיון, ההכרה בכך שאני לא משוגע ושאני לא לבד במערכה כבר מקפיצה אותי קדימה.
2. אל תתביישו מעצמכם. אתם מיוחדים! אומרים שזה קורה לאנשים האיכותיים ביותר.
3.בנוסף, תלמדו, תשאלו ותחקרו. להרבה מאיתנו מאוד עוזר כשאנחנו מבינים מול מה אנחנו מתמודדים. יש המון חומר תאורטי, הרצאות וקבוצות תמיכה שמדברים על הנושאים האלו, והכל בלחיצת עכבר.
4.תנסו למצוא בעצמכם נקודת אור ואמונה שבאמת, גם אם עכשיו זה ממש לא נראה ככה, אתם תצאו לדרך חדשה. ולמשפחה, לחברים ולסביבה הקרובה. מהחוויה שעברתי למדתי שלפעמים פשוט צריך להיות.
לא תמיד תדעו מה להגיד ואיך להגיב, לפעמים הדברים שיפחידו או ידכאו את המתמודד יראו לכם הזויים, אבל זה שאתם שם בשבילו יעשה המון, גם אם הוא לא יגיד זאת. בחוויה שלי היו חברים שהתרחקו ממני, בלי שום כוונה רעה, כי הרגישו שהם לא יודעים איך להגיב או מה להגיד, ומצד שני, חברים שהתקרבו אלי והיו שם ותמכו בזמנים הקשים. גם אתם, תלמדו, תחקרו, תשאלו. ברגע שתדעו יותר על המכה הזאת תדעו גם איך לתמוך ולעזור בצורה שתועיל למתמודד יותר.
אני כותב את כל זה כי אני מרגיש שהחוויה הלא פשוטה שעברתי לא הייתה לחינם. אני מאמין שעברתי את מה שעברתי גם בשביל ללמוד המון על עצמי אך גם בשביל להיות שם בשביל אחרים שמתקשים להתמודד עם החוויה הזוועתית הזאת. ולכן אני מנסה לבוא ולזעוק זעקה, שאולי נכתבה בצורה מאוד מבולבלת אך היא מעומק הלב וחשובה.
אני חושב שעל ידי העלת מודעות נכונה לנושא ולמידה נכונה של כולנו, על המרכיבים, התופעות, הגורמים וההשלכות לנושא זה נוכל לתמוך ולעזור לקרובים לנו בזמנים קשים אלו וגם לעזור ולחזק את עצמנו כשאנחנו עוברים את הקשיים הללו. לא נראה לי שיש אדם שלא מכיר קרוב שמתמודד עם הקושי הזה.
ולכם, מתמודדים חזקים, תאמינו בעצמכם. ברור שכרגע נראה שאתם ממש בדרך ללא מוצא אבל מבטיח לכם שיש עתיד וורוד שמחכה לכם. אני מאמין שאתם תצאו אנשים רגישים וחזקים יותר.