פעם לא דיברו עם ילדים "על זה". הם אפילו לא ידעו מה הוא בדיוק ה"זה" שעליו לא דיברו איתם. בכלל, אף אחד לא דיבר על "זה". בשום צורה.
וה"פעם" הזה לא היה כל כך מזמן.
הילדים ידעו במעורפל שהתינוקות יוצאים איכשהו "מהבטן". את עובדת הימצאותם של אחיהם הקטנים בבטן של אמא (אסור להגיד "רחם", ומי בכלל הכיר את המילה הזו...) היה קצת קשה להסתיר, אז איכשהו ההורים התמודדו. סיפרו לילדים סיפורים ואגדות, ענו "בערך" או פשוט אסרו לשאול. אני בטוחה שאם האימהות היו יכולות להסתיר את הבטן ההריונית הן היו עושות זאת "כדי לא לעורר שאלות". לגבי האופן שבו התינוקות נכנסו "לבטן" הילדים יכלו בעיקר להעלות השערות פרועות. ושההורים ידברו מיוזמתם ויתווכו לילדיהם את חוויית האינטימיות הזוגית ללא קשר להולדת ילדים? הצחקתם אותי.
עד לא מזמן לגבי כל מה שנגע איכשהו לנושא המיניות - המוטו הבלתי כתוב של המבוגרים היה "Don't trouble trouble till trouble troubles you". ובתרגום מעשי: שתיקה שרק עוררה את סקרנותם של הילדים וגרמה להם להמציא סיפורים בדיוניים משלהם.
היו כמובן ה"חבר'ה היותר מעודכנים" אבל השיחות איתם קלקלו יותר מאשר תרמו ידע חיוני. היו בנות שפחדו, למשל, שאם הן תגענה ב"בן" - סופן להיכנס להיריון (מיתוס שתורם מאד להקפדה על "שמירת נגיעה", אבל מזיק בכל שאר המובנים). או גרוע מכך - היו ילדות שהאמינו שבשעת הלידה חותכים ליולדת את הבטן כדי שהעובר יוכל לצאת. פחדים כאלה - גם אם מתבררים כשקריים - משאירים צלקות בנפש.
בבית הספר היסודי, כשלמדו את נושא הרבייה בשיעור מדעים - למדו אמנם את עובדות החיים, אבל הדברים נלמדו באופן "יבש". מדעי. טכני.
בתיכון נלמדה יחידת "אישות ומשפחה". אבל גם זה היה "חומר לבגרות", חומר הלכתי תיאורטי שנכתב בצורה הכי לא "מונגשת" לבני/ות נוער שאפשר. שיננו את החומר הזה כמו ששיננו נוסחאות בטריגונומטריה. לא נדיר היה באותה תקופה לגלות שהמורה לתושב"ע בכיתת בנות הוא ממין זכר - מה שחסם כל אופציה להעלות משהו לדיון. ומרצות אורחות היו בדרך כלל מיילדות, ששוב הסיטו את הדיון מנושא האינטימיות הזוגית לנושא ה"תכליתי": היריון ולידה.
את מה שהיה צריך לדעת "בזמן אמת", קרי: כמה שעות אחרי החופה - גילו הצעירים על בשרם, במובן המילולי. מי בהצלחה ומי פחות. שפר מזלם של אלו שהתגלגלו לידיהם חוברות הדרכה מעשית שמדריכת כלות או מדריך חתנים חכמים דחפו לידיהם, בידיעה ששום הדרכה אחרת החתן או הכלה לא יקבלו. בשום מקום.
אז זוג שהסתדר - הסתדר, וזוג שלא הסתדר - פשוט לא הייתה לו כתובת. חברים? לא בא בחשבון - הרי אצלם "הכל בסדר", הרי "זה משהו טבעי שאמור פשוט לעבוד". הורים? מסיבות מובנות היה עדיף למות ולא להתייעץ איתם. ייעוץ מקצועי? פירושו להודות בכך שמשהו באמת "לא בסדר". והאמת, רוב המחשבות על ייעוץ כלשהו נגדעו עוד בטרם נבטו - כי הרי "לא מדברים על זה".
והאמת העוד יותר קשה היא שגם בין בני הזוג הדברים לא תמיד היו מדוברים. אם מתרגלים לא לדבר - אז לא מדברים. ואז גם לא יודעים לכוון את בן/בת הזוג וגם צריכים לנחש את צרכיו. תסכול כפול, שכל אחד מבני הזוג נשא בשתיקה, לבדו. כרית ספוגת דמעות אפשר פשוט להפוך לצד השני, הנה, לא רואים. הכל בסדר.
היום הדור הזה מגדל כבר ילדים משל עצמו (עצובה העובדה שגם בני זוג שלא חוה חוויות טובות בקשר האינטימי ביניהם - בכל זאת הביאו לעולם ילדים בקצב ה"נכון" - כך שלא הייתה לאף אחד דרך לראות שמשהו לא בסדר ולסייע.)
מי יודע - יכול להיות שהייתה נמשכת גם בדור הנוכחי "שרשרת השתיקה". יכול להיות - אם כמויות המידע הזמינות לילדים של היום לא היו הופכות את הדיבור ואת התיווך של ההורים והמחנכים להכרחי.
כי אם "חבר'ה" בשכונה הפיצו מיתוסים שגויים ועשו נזקים - הרי הרשת, הפרסומות, שפת "הרחוב", הלבוש הפרובוקטיבי שאנחנו פוגשים מכל עבר, הסרטים (אל תשלו את עצמכם. אתם לא באמת יודעים במה הילדים שלכם צופים כשאתם לא צופים בהם.) - הכל נעשה היום חשוף פי כמה, מפורש פי כמה, ושגוי, כנראה, באותה מידה - אפילו שהשגיאות והמיתוסים עצמם השתנו.
אפשר, כמובן, להגיב בהחמרות למיניהן. להקים מחיצות יותר גבוהות. לעסוק באובססיה בסוגיית ה"הרהורים".. להחמיר בנושאי "צניעות": לבוש, קול, הופעה בפומבי של בנות. לאסור על צפייה וקריאה של חומרים ש"עלולים להכשיל" (אני לא! מתכוונת לפורנוגרפיה שהינה חומר מזיק ומעוות - אלא לחומרי הדרכה שעוסקים בגוף שלנו, ובהיכרו עמו.)
אצל חלק מבני הנוער החמרת יתר תפתח חרדות ואובססיות (קראתי מספיק מכתבים של מתבגרים אחוזי אימה ממחשבות "אסורות", ושל מתבגרות רדופות אשמה על היותן "מחטיאות" בעצם קיומן). אצל חלק השיטה תגרום להפך הגמור. אצל החלק השני, כל הגדרים והסייגים ו"בטחון המידע" כמוהם כתקיעת אצבע בסכר שעומד לקרוס. והזוגות שמסתתרים בלילות תחת כל שיח רענן (כן, ביישובים "שלנו") או שמסתובבים בגלוי בכיכרות יוכיחו שהילדים שלנו כבר לא מסתפקים במה שאנחנו "מוכרים" להם. הם אינם מוכנים לוותר על הגוף, הם מחפשים דרכים לבטא אינטימיות זוגית, והם כבר לא מקשיבים לנו כמו שאנחנו הקשבנו להורינו.
לוותר ולהרשות "הכל", כמובן, לא בא בחשבון. איננו מעוניינים שהנוער שלנו יתנהל ללא גבולות. איננו מעוניינים שקשרי בוסר יהפכו לצלקות בנפש בגלל סקרנות יתר שלא רוסנה. איננו מעוניינים בתכני צפייה וקריאה מסויימים, ואלו שכן נמצא לראויים - חייבים להיות מתווכים נכון. איננן מעוניינים שהבנים שלנו ידברו אל הבנות בשפת הרחוב והפרסומות - שפה מזלזלת, מחפצנת, המשקפת יחסים של "עלות ותועלת" בין גבר לאישה.
העניין הוא שאם לא ניצור שיח על מיניות בריאה עם הילדים שלנו - הם יאמצו את מה שהם רואים סביבם. הם יאמצו את תודעת הפרסומות או את תודעת ה"אסור אסור מגעיל מחטיא...". ואת התודעה שאימצו לעצמם הם יביאו אל הזוגיות. נערה שהפנימה שהיא "מחטיאה" תרגיש אשמה כלפי האיש שלה, ונער שלמד שאסור להנות - לא יצליח לשמח לא את אשתו, ולא את עצמו. נזקיה של "מתירנות היתר" גם הם ברורים וידועים, ולא היינו רוצים שילדינו יבנו את הזוגיות שלהם על בסיס מושגים הוליוודיים.
לכן, לא נותרה לנו ברירה אלא לדבר. עבורנו - הדור שבו כל רמיזה על "זה" הייתה "מחוץ לתחום" - הדיבור הזה לעיתים קרובות כרוך במאמץ ובמבוכה. ולעיתים אנחנו מגלים שישנם דברים שגם אנחנו, כמבוגרים, איננו יודעים - פשוט כי לא היה מי שיגלה לנו אותם. ואולי אפילו נגלה שגם לנו עצמנו יש מה ללמוד ב"פרקטיקה הזוגית". אבל בשביל להסיק מסקנות למעשה - נחוצה קודם כל מודעות. סדר יום ומודעות לא נוצרים בחדרי חדרים, בסוד. צריך שמישהו יעלה את הדברים על סדר היום. ידבר על "זה". כן, על "זה" בדיוק. לא באופן בוטה ו"צהוב", לא לפרטי פרטים. כן על הלגיטימציה של המיניות כאחד הביטויים של קשר זוגי, כן על נחיצות של אינטימיות בריאה, כן על הצרכים של הנשים ועל אלו של הגברים, כן על כך ש"זה בסדר שלא מסתדרים, אתם לא לבד", כן על כתובת שאליה אפשר לפנות לייעוץ ועזרה.
מרכז יה"ל הוקם במטרה לתת ייעוץ והדרכה לחיי אישות לזוגות דתיים. הוא פועל כבר ארבע שנים ונתן מענה למאות זוגות. רוב הזוגות שמגיעים למרכז לא זקוקים ממש לטיפול אלא רק להדרכה ומידע. הדבר המרכזי שבו מתמקד המרכז הוא: לייצר שפה שבה אפשר לדבר על מיניות ואינטימיות באופן נקי ונעים. שפה שאפשר להתנהל איתה בזוגיות סביב צרכים, רצונות, חלומות - ולא רק סביב ה"אסור-מותר" ההלכתי - וזאת מבלי לאמץ את "שפת הרחוב".
בשבוע הבא יקיים מרכז יה"ל אירוע טד - שיכלול הרצאות קצרות של מרצים שיודעים את "גבולות הגזרה" של הציבור הדתי, ולא יגלשו לפרטים לא ראויים אלא יעסקו בצורך במיניות בריאה, בשיח בין הורים לילדים, ובעיקר - ביצירת שפת דיבור ראויה מכבדת ומאפשרת.
כל דור - והצרכים שלו. כל דור ואופן הלימוד שלו. כל דור ומחנכיו, שבאחריותם להכיר במתרחש ולא לטמון את הראש בחול.
נדמה לי שעל זה בדיוק אמר מי שאמר "תורה היא וללמוד אני צריך".