הייתי אתמול בבוקר באוניברסיטת ת''א, שם נערך טקס 'יום הנכבה' אותו ארגנו חברי התאים הערביים באוניברסיטה. מנגד עמדתי יחד עם חברי תנועת 'אם תרצו' , 'עוצמה יהודית' ועוד מספר אנשים שבאו למחות על קיום האירוע. זוהי אינה הפעם הראשונה שאני משתתף בהפגנה כזאת, אך הפעם נתקלתי בשני דברים מטרידים ביותר.
האחד, ולו יש הרבה תירוצים, בצד שאני הייתי בו בהפגנה, היו מעט מאוד אנשים. בשיא היו אולי 40 אנשים, ובעיניי הדבר מעיד על אדישות מרגיזה שקיימת בקרב המחנה הלאומי, אנשים לא מוכנים להשקיע, ולכתת רגליהם בכדי להשמיע את הקול השפוי, ולזעוק על עוולות. אני מבין שזה אירוע שקרה באמצע היום בזמן שכולם לומדים ועובדים, וקשה לקום וללכת, ואני מודה שגם לי זה קרה לא פעם, אבל היחס בין כמות האנשים שזועקים ברשתות החברתיות על נושאים שכאלו, או אפילו מספר האנשים שעברו שם היום והביעו הזדהות (לקחו חומרי קריאה ופלאיירים), לבין האנשים שהיו מוכנים לעמוד שם עם דגל ישראל ולהביע מחאה, הוא לא סביר. יש שיגידו שההפגנות האלו לא מועילות, ולכן אין טעם להתאמץ ולהגיע אליהם, אני אומר לאותם אנשים, שהם לא מבינים על מה אנחנו נלחמים.
וכאן אני מגיע לדבר השני שהופתעתי להיתקל בו היום. מעל בימת הטקס, התנוסס דגל אש''ף ענקי. בשנים האחרונות בהם נכחתי באותו הטקס לא היה דבר כזה (מי שזוכר אחרת מוזמן לתקן אותי). ובכן מה כ''כ נורא? זאת הרי לא הפעם הראשונה שאני נתקל בדגל המאוס הזה. במהלך הטקס אמר טארק עווד, מזכיר תא חד''ש באונ' את הדברים הבאים:" אני מתרגש וחושב שזה ממש חשוב שנקיים את הטקס בתוך תל אביב... אנחנו מקיימים את ההפגנה באוניברסיטת תל אביב שהיא עצמה בנויה על הכפר שיח' מוניס, שנעקר על ידי היהודים בשנת 1948". מארגני הטקס, הפעילים הערבים ופעילי השמאל הקיצוני מבקשים להיכנס ללב הקונצנזוס( ובמובנים מסוימים הם כבר נכנסו), ושם ללחום את מלחמת הדה-לגיטימציה כנגד מדינת ישראל. הרי ביום יום כשהם נאבקים ב'מתנחלים' הדבר נתפס כשגרתי, מפני ששם יש קונפליקט תמידי בגלל החיכוך, וגם מי שאינו מחזיק בדעות שמאל רדיקליות לא ייחס חשיבות רבה לדבר. אבל כשהם מניפים בגאון, בלב תל אביב, בחסות מוסד אקדמי שממומן ע''י מדינת ישראל (גם בירושלים וחיפה, אבל שם לא הייתי), זהו מעשה בעל השפעה עצומה על התודעה שלנו. כשאנו עוברים לסדר היום לאחר התרסה שכזו, זוהי חותמת כשרות דה-פקטו לתפיסה האנטי-ציונית הטוענת שאין לנו זכות על שום חלק בארץ ישראל. במקרה הזה, שתיקה כהודאה.
אותם ארגונים וקבוצות, המהווים חוליות בשרשרת שמטרתה לקעקע את זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינתו של העם היהודי לא נחים לרגע, אז איך אנחנו ננוח? הם פועלים רבות ומשפיעים באקדמיה, בתקשורת וברשת, מחדירים את מסריהם לתודעה הציבורית. הרי מי היה יכול לדמיין מצב כזה לפני 20 שנה, שבאונ' ת''א יונף דגל אש''ף? תוצאות התעמולה שלהם ניכרות בשטח, ואנחנו מקבלים את המצב בשוויון נפש, אנשים אינם מזדעזעים נוכח ההכפשות וההסתה, דוגמת הטקס שהיה באוניברסיטה היום.
הגיע הזמן להתעורר
בקיץ האחרון נוכחנו שוב לדעת שכשעם ישראל נמצא בצרה ממשית, הוא נרתם בהמוניו למשימות לאומיות. אם כך חשוב להבין אנחנו נמצאים במלחמה קיומית! מלחמה על התודעה. וכשמונף דגל ארגון הטרור אש''ף בלב המדינה, בחסות מוסדות המדינה, דומה הדבר לרקטה שמשוגרת מעזה ופוגעת במטרה, זהו פיגוע תודעתי אדיר! ולכן צריך כל אחד ואחד, כפי כוחו, לקום ולהתגייס למערכה. לדבר, לשכנע, ללמוד וללמד, לזעוק ולמחות כשצריך, ובעיקר לא לשתוק ולהבליג על חרפות ותעמולה עוינת. שליחות לאומית אינה רק בצבא או בכנסת, היא כאן, אצל כל אחד ובכל זמן. חייבים להתעורר ולהלחם על המדינה שלנו, על הרוח שלנו, על זכות קיומנו.
לסיום אני רוצה לחזק את ארגון 'אם תרצו' שבמסירות רבה עומד אל מול הטקס השערורייתי הזה שנה אחרי שנה כחלק מהתרומה החשובה שלהם למאבק בדה-לגיטימציה ובחיזוק התודעה. וכן את פעילי 'עוצמה יהודית' שלא מוחלים על כבוד האומה, וגם אם לא אסכים תמיד עם דרכם, נחישותם ומסירות הנפש שלהם ראויה לשבח.
הכותב הוא רכז סניף המרכז של ארגון 'חזון לאומי' -המרכז למנהיגות ציונית