ארבע הערות על השבוע: סושי לחורבן ופחד הרבנים

1

השבוע כולנו היינו אבלים על חורבן בית מקדשנו ולכן נמנענו, בין היתר מאכילת בשר. אך במקום פת במלח אכלנו סושי אינסייד-אאוט, פיצות דשנות, חומוס פול עם פיתות וחמוצים, סלט חלומי או פטה, רביולי בטטות בשמנת פטריות, ניוקי ברוזה ועוד. החורבן מעולם לא היה טעים יותר. אם יש משהו שאפשר להבין מתשעת הימים האלו, זה ששום חורבן לא יורגש במאכל כזה או אחר - בהחלטה לוותר על העוף והשווארמה לטובת הסושי והפסטות. הדרך להתחבר לחורבן בית המקדש היא לחפש את החורבן האישי שלנו, את הקשיים שלנו והאתגרים שלנו, את החסרונות הלאומיים שלנו - ומהם להיבנות, להבין את ההעדר ולחתור בשאיפה אל עולם טוב יותר, שבמרכזו מרכז רוחני.

(צילום: יחצ)

ואם זה לא הספיק לכם, אתם מוזמנים לפתוח את ערוץ 10 בשעות הפריים טיים. קצת כואב לי לבקר את הערוץ שהשתדלתי לכתוב בעדו ולתמוך בהמשך דרכו, כשעמד בפרשת דרכים - להיות או לחדול. אבל באמת, אם לשים בצד את מערכת החדשות החשובה של הערוץ הזה (שבאמת משתדל להוות אלטרנטיבה), אינני יודע מה עובר בראשם של אנשי הערוץ.

”הרווק“ עם דודו אהרון, למשל. נסו לראות את התוכנית הזו במשך עשר דקות מבלי לזפזפ וראו איך המוח שלכם נסוג אחרונית. או, למשל, אקסטרים מייקאובר. ואפילו בגזרת התחקירים: להדפיס אקדח במדפסת תלת מימד ולהחדיר אותו אל הכנסת, או להתחפש לחרדי ולהתייצב במאה שערים - זו לא עיתונאות, אלא פרובוקציה. אם ערוץ 10 שרד רק בשביל להביא לנו את המטעמים הללו, עדיף היה לו להחשיך.

2

השבוע קיבלנו לראשונה, באיכות HD, את ההבדלים בין נפתלי בנט לזבולון אורלב. אורלב, אם הספקתם לשכוח, התמודד מול בנט על ראשות ”הבית היהודי“. השניים הציגו שני דרכים שונות להובלת המפלגה המגזרית: סוג אוטונומי של ”ליכוד ב‘“ בראשות בנט, לעומת מפד“ל - מפלגה דתית לאומית, בהובלת אורלב. התוצאות הסופיות ברורות: בנט ניצח בפער ניכר, כבש את הקלפיות והגיע למעמד שר הכלכלה.

אבל הנה תראו מה קרה השבוע: בעוד השר בנט עשה את הימים האחרונים בביקור כלכלי בסין, אורלב נפגש עם נציגי ”הבית היהודי“ בירושלים. כששמעתי על הפגישה, תפסתי את הראש ולא הבנתי מה עובר בראשו של אורלב. זו תהיה טעות אישית ללכת שוב אל הזירה הציבורית, לשכב על הגדר כדי להוביל את המפלגה בירושלים ולנסות להציל את ”הבית היהודי“ בעיר הבירה, שמשמעותית להחלטות הרבה יותר גורליות, שחוצות את גבולותיה המוניצפיאליים של העיר. למה לך, אורלב? כתוב ספרים, הענק ייעוץ פוליטי, חבק את נכדיך. אבל לא, אורלב נפגש ושוקל - וזה מעורר הערצה.

ובנט? בנט בסין, דואג לכלכלה של ישראל. הוא לא עונה למנהלי הישיבות שרוצים להבין מה קורה עם הקיצוץ בתקציבם. הוא לא מעורה בזמן שארבעה מחברי מפלגתו מחליטים להצהיר פומבית על התנגדותם לתקציב המדינה. וכנראה שלא ממש אכפת לו מהמשבר בעיתון ”מקור ראשון“, אחת הבמות התקשורתיות החשובות של המגזר הדתי-לאומי (ומנקודת מבט אינטרסנטית: אחד מגופי התקשורת הבודדים שחיבק את בנט והריץ אותו, למעט ביקורת הגיונית פה ושם).

אז ל“מקור ראשון“ או לירושלים או למשבר הפנימי בסיעה או לתקציב הישיבות, או לכנס של ראשי מטות להסברת ניהול המטות בבחירות המקומיות שהתקיים הערב - לבנט יש פחות זמן. אבל זה לא הפריע לו להוציא הודעות לעיתונות, סטטוסים בפייסבוק ואפילו וידאו - תוך כדי שהוא שוהה בסין. בחיים, כנראה, הכל עניין של סדרי עדיפויות.

3

ואפרופו ”מעריב“ ו“מקור ראשון“, קשה שלא להיות מודאג מהיום שאחרי קריסת העיתון הזה. אני לא מתייחס לחיבור עם ”מעריב“, שנתפס בעיניי כתמוה. אבל ”מקור ראשון“, כעיתון עצמאי, הוא חלק בלתי נפרד מהשבת של משפחות רבות במגזר, שלא מפספסות את טורי הפרשנות והטורים הפוליטיים ו“דיוקן“ ו“השבת“ ו“מוצש“ ועוד ועוד.

הרפתקה מיותרת, בן צבי (צילום: יחצ)

דיברתי השבוע עם עיתונאי בכיר ב“מקור ראשון“ ושאלתי אותו מה קורה במערכת. הוא דיבר על אווירת הנכאים, על הפחד מפיטורין, על כאב הלב שכל העבודה הקשה הזו תרד לטימיון. והוא גם דיבר, בשקט בשקט, על הכעס שהיה בו על שלמה בן צבי, המו“ל. ”למה הוא הלך להרפתקה המיותרת הזו“, הוא אמר לי, ”הוא קנה את הגופה של מעריב שעכשיו מרקיבה לנו במערכת ומאיימת לחסל את כולנו“. אני מניח, אולי מקווה, שגם בן צבי מהרהר בשאלה הזו היום. מפני שאם תוצאת המשבר הזה תהיה סגירת ”מקור ראשון“ - ההרס לחופש העיתונות במגזר, יהיה בלתי נתפס.

4

הבחירות לרבנות הראשית מתקרבות אלינו בצעדי ענק, אז קשה לי להתעלם מהתהליך המלוכלך אך מרתק הזה שעובר עלינו. השבוע שאלתי את עצמי מדוע הרבנים-המתמודדים השונים משקיעים כל כך הרבה בתקשורת ויחסי ציבור, אם בסופו של דבר הם אמורים, בסך הכל, להתחרות על לבם של 150 חברי הגוף הבוחר, שאמנם קוראים עיתונים ורואים (ברובם) טלוויזיה, אך לבסוף מקבלים החלטה מתוך אינטרסים פוליטיים או דתיים.

מאוד הופתעתי לגלות עד כמה כותרת באתר האינטרנט שלנו מצליחה להקפיץ, בתוך דקות, מטה בחירות של אחד מהרבנים המתמודדים. כתבה שלילית תענה ב-SMS מיידי, טלפון ודוא“ל, ולאחר מכן טלפון מהרל“ש וטלפון מראש המטה וטלפון מיועץ התקשורת וטלפון מהדובר וטלפון מהמקורבים וטלפון מהרב. אני יושב אל מול המסך ותוהה: מה אכפת לך, רבינו. לא אני ולא רובם המוחלט של קוראיי נבחר אותך. אתה יכול לקרוא לרצח ערבים חפים מפשע, לכיבוש ירדן או להפצצת תעלת סואץ. את מי זה מעניין, למען השם, בקרב רבני הערים - פוליטיקאים שנבחרו על ידי פוליטיקאים ומבקשים לרצות פוליטיקאים למטרות פוליטיות? אינני מבין זאת, אך מסתבר, שוב, שכוחנו בתקשורת משמעותי - גם אם סיכויי ההשפעה שלו בפועל, במרוץ הנוכחי לרבנות, נראים נמוכים מהרגיל.