איך ומדוע מתה רוחה של "תורה ועבודה" בציונות הדתית?

בית העלמין של משואות יצחק היה מלא אלפי אנשים. יוסק'ה אחיטוב, ממנהיגי הקיבוץ הדתי, חבר קיבוץ עין צורים וממקימי ישיבת הקיבוץ הדתי, הלך לעולמו בראשית הקיץ הזה, בט"ו בסיוון.

כשיצאתי מן הלוויה היכּתה בי ההכרה כי תם פרק בתולדות הציונות הדתית. הצניעות, הענווה, המתינות האישית והדתית, הנדיבות ומאור הפנים של יוסקה אחיטוב, כל אלה נדמו כשייכים לעולם שהיה ואיננו עוד. כשנסענו הביתה אמרתי לאיש שלי: "תאר לעצמך איך היתה נראית כיום הציונות הדתית ואיך היתה נראית מדינת ישראל, אילו נשארה הציונות הדתית נאמנה לדרכה המקורית. אילו הרוב הלך בדרך של יוסק'ה". המחשבה הזו מלווה אותי מאז בעוצמה.

הקבוצה שבה בגרתי, העולם הציוני-דתי, עוסקת בחינוך ילדיה ובהקמת גרעינים תורניים שיתיישבו בערים שאין בהן ציבור ציוני-דתי משמעותי. כמו כן משקיעים הרבה בטיפוח הרעיון שחייבים לשרת בצבא ולהשתתף בנטל הלאומי התובעני הזה באופן המלא והשלם ביותר. אך סוגיות המדיניות הלאומית שאין להן נגיעה לנושאים היקרים לציבור הדתי אינן מעניינות, ובמקומן התפתח סדר יום מגזרי משונה: שירת נשים, צניעות, לימוד תנ"ך בגובה העיניים ועתיד המאחזים.

(צילום: shutterstock)

איך, אני שואלת את עצמי, איך קרה האסון התרבותי-רוחני-חברתי הזה? מה השתבש ב-DNA של העולם הציוני-דתי? לאן נעלמה האמונה הלוהטת בדבר שוויון ערך האדם כרעיון דתי? ממתי הציונות הדתית נושאת את עיניה לבשורה הכלכלית של החבורה הוואספית באמריקה? מהיכן הגיחה השנאה לערכים הסולידריים הסוציאליסטיים בעלי הבסיס היהודי, שבני עקיבא נבנתה עליהם? מהיכן הגיעו השאננות והסלידה מן המפגינים הצעירים שנלחמים למען מדיניות כלכלית-חברתית-תרבותית שיהיה בה עתיד לכולנו? האם הם באמת חושבים שתומכי המחאה הם כולם קנאים אידיאולוגיים "אדומים"? איך הם לא רואים שהשיטה הכלכלית שבשמה הם נשבעים מורידה את כל ערכינו כחברה למצולות?

העצב ממלא אותי. עצב על השנים שאבדו במאבקים מרים בין מגזרים. עצב על הזנחה גדולה של תחומי חיים שלמים: חינוך, בריאות, רווחה, השכלה גבוהה, דיור לכל, תעסוקה, זכויות האדם העובד, תרבות. עצב על המאבק האינסופי לא רק בינינו לבין הערבים, אלא גם בינינו לבין עצמנו.

אובדן הדרך הדתי - ובמקרה שלפנינו, אובדן הדרך הציוני-דתי - יסודו בשכחה עצמית ובניתוק הקשר בין הערכים שכוננו את תנועת בני עקיבא לבין הערכים שמעצבים את דמותו של בוגר החינוך הציוני-דתי בעשרות השנים האחרונות. הדרך של תורה ועבודה - דרך שהיתה מבוססת על צדק, יושר, פשטות, מלחמה על זכויות האדם העובד, ערבות הדדית, מחויבות לכלל היהודי שאיננה מחויבות על תנאי - אבדה בתהום רבה

מאבק טוטלי להפרדת המינים

אובדן הדרך הזה יסודו בהשפעה חריגה של ישיבת מרכז הרב על תנועת בני עקיבא, והפיכת בני עקיבא מתנועה שותפה לתנועה הציונית הכללית לתנועה דתית מחמירה שמנסה זה עשרות שנים לכפות את סדר יומה על החברה הישראלית בכלל ועל החברה הדתית בפרט. זהו אובדן דרך שעיקרו איננו (כפי שרבים חושבים בטעות) הניסיון להתיישב בשטחי יהודה, שומרון ועזה. עיקרו של אובדן הדרך הזה הוא הניסיון לכפות על האדם הדתי ויתור על האוטונומיה הדתית שלו ולהכפיף דורות של אנשים דתיים לרעיונותיהם של רבנים שדרכה של בני עקיבא ההיסטורית היתה לצנינים בעיניהם.

(צילום: צילום אילוסטרציה: Ryan Rodrick Beiler Shutterstock)

הרבנים הללו ותלמידיהם לוחמים זה עשרות שנים ברעיון של חברה משותפת לגברים ונשים, בחינוך משותף, בתנועת נוער משותפת ועוד. בעיניהם, לא נמצאה צרה גדולה ליהודים יותר מן החברה המשותפת לגברים ונשים ומן הנערים והנערות שמבלים יחד. את כל הקדושה היהודית הם תלו ברעיון הזה, וחלק עיקרי מן האנרגיות הדתיות הופנה ועדיין מופנה אל המאבק הטוטלי למען ההפרדה בין המינים. המדיניות של הממשלה בנושא אביוני עמנו ובכל שאר הנושאים שהוזכרו למעלה איננה מעניינת אותם כפי שמעניינת אותם הסוגיה כיצד נלביש בחורה כדי שתהיה צנועה וטהורה לשיטתם. לפחות שני דורות של צעירים דתיים חשופים לעמדות האלה כאילו היו תורה מסיני; כאילו לא היה כאן ניסיון בוטה ואלים להשתלט על האישיות הדתית של הציבור שבגר בבני עקיבא ולהשתיל בתוכה רכיב של כניעות וסירוס אישיותי כלפי עמדות שנטען כי הן עמדות התורה. הן - ואין בלתן.

תהליך ההתבדלות שעבר הציבור הציוני-דתי, ומלחמת העולם הפנים-ישראלית בסוגיית עתיד השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים, גרמו לזעם פנים-דתי עמוק על "האליטות הישנות" ויחסן המתנכר להתיישבות ביהודה ושומרון. "הברית ההיסטורית" בין תנועת העבודה והציונות הדתית נפרמה, והציבור הדתי עשה יד אחת עם הימין הישראלי בסוגיית עתיד ארץ ישראל. עם השנים התעצמה הברית הזו, שהתמקדה תחילה בסוגיה המדינית, והיא התפשטה גם אל התחום הכלכלי. בוגרי תנועת בני עקיבא ורבניהם החליטו כי העולם צועד לעבר אמריקה, ואימצו בחדווה את עקרונות הכלכלה הניאו-ליברלית. העקרונות שעל בסיסם נבנתה תנועת בני עקיבא נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה.

אנשים דתיים מדברים איתי על הפרזיטים שתופסים טרמפ על הביטוח הלאומי; מדברים על אנשי המחאה "היללנים" ו"המפונקים"; מתארים את כל ההתפרצות האדירה שהיתה בקיץ שעבר כאילו היא נובעת מאיזו מזימה של הקרן החדשה לישראל; כאילו כל מטרתו של הדיון הציבורי בעוולות האינסופיות שנוהגות כאן היא להכניע את הציבור הציוני-דתי ולהוציאו מן היישובים שבנה ביהודה ושומרון; אנשים דתיים מצטטים את דוברי המדיניות הכלכלית הלאומית התומכים בהפרטה גם בצורותיה הפרועות והבלתי הגיוניות ביותר כאילו מדובר בתורות של גדולי גאוני התורה מדורות עברו. הקיצוצים הנוראיים שנקטה המדינה בכל תחומי הרווחה לא יכלו לעניין אותם פחות. בכלל, נושאי מדיניות לאומית שאינם קשורים ישירות אל הציבור הדתי ואל סדר היום המוגבל שלו אינם מעניינים. הגטו הדתי ועתידו עדיין נתפשים כעניין מרכזי. אותו מבקשים לשמר ולמען זכויותיו נלחמים.

אני מתבוננת בחוסר אמון בעולם שבו בגרתי. אני רואה שרוב הציבור הציוני-דתי נמצא במצב כלכלי סביר ולעתים אף למעלה מזה. זעקת הציבור הרחב על הנעשה במקום שבו מתקבלות ההחלטות הלאומיות טרם חדרה את הלבבות.

איך זה יכול להיות? איך הפכו הצעירים הצנועים של תנועת הנוער הציונית-דתית לציבור שמבסס את ערכיו הכלכליים על הרעיונות הקלוויניסטיים הגרועים ביותר? מה עם הרעיון היהודי הנשכח "ואהבת לרעך כמוך?" מדוע מתייחסים לכל מצוות התורה העוסקות בנושאים כלכליים כאל אות מתה? מדוע מקפידים על הידור כשרות ולא מקפידים על זכויות האדם העובד? האם אין כאן סילוף גמור של התורה ונשיאת שמה לשווא?

למרות השקיעה הערכית

ובכל זאת, ולמרות השקיעה הערכית הנוראה שמדינת ישראל מצויה בה ושהציבור הדתי הוא חלק ממנה, אני עדיין אוהבת את בני עקיבא. אני אוהבת את בני עקיבא למרות שהמדריכה של בתי לא הרשתה לה לשיר בפיזמונסניף, בטענה שהיא שאלה לדעתו של אחד הרבנים שאליהם הולכים היום והוא אמר לה שאסור. אני אוהבת את בני עקיבא, למרות שמפרידים את הסמינריונים של המדריכים. אני אוהבת את בני עקיבא, למרות שלא עוסקים בתנועה במדיניות הכלכלית של הממשלה ומתנכרים באופן בוטה וחצוף לחלק עצום מן הרעיונות שעמדו בבסיס התנועה הזו, הראשונה שידעה לשלב בין העולם היהודי לעולם הציוני. אני אוהבת את בני עקיבא, כפי שאני אוהבת את כל תנועות הנוער הציוניות המחויבות לעתיד הלאומי והנושאות בקרבן את לפיד החירות היהודית שחותמו הוא צדק וחסד, ערבות הדדית ואמת.

אני אוהבת את בני עקיבא, כי אני יודעת שלא לנצח יוכל השקר לנצח. ביום מן הימים תשתחרר התורה מן השבי שהיא נתונה בו, ותשוב ותהיה עמוד האש ההולך לפני המחנה. נושאי התורה יהיו ראשי הדוברים למען צדק וחסד, ולמען יושר והגינות במערכות הציבוריות ולא רק ביחסים שבין אדם לחברו.

מדינת ישראל היא המדינה שאותה חזו נביאינו בעיני רוחם לפני אלפי שנים. בתור שכזאת היא לא תוכל להתחמק מייעודה ההיסטורי לכונן חברה המיוסדת על אדני הצדק.

המאמר המלא פורסם בגיליון האחרון של כתב העת "ארץ אחרת".