תופעת הסרבנות וההשתמטות ממילוי חובות שונות, צבאיות ואזרחיות, עולה בשנים האחרונות על סדר היום הציבורי במדינת ישראל. בקרב חלקים מסוימים, נתפשים הסרבנים והמשתמטים למיניהם כגיבורים המקריבים את עצמם על מזבח עקרונות נעלים. מוסריים, אידיאולוגיים או דתיים. למרות השוני הרב שבין סוגי הסרבנים והמשתמטים השונים, יש ביניהם מכנה משותף אחד: דרך כלל, מדברים הם גבוהה-גבוהה על ערכים נעלים, על פאציפיזם ועל יפיות נפש, על חשיבות לימוד התורה ועל סכנות דתיות ומוסריות שכרוכות במשימות השונות.
עיון בפרשתנו מלמד שיש "אבות" לתופעה כבר בימים קדמונים. "ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן, עצום מאד. ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד, והנה המקום מקום מקנה". שיהיה ברור. הרקע אינו אידיאלים אף לא עקרונות. לא מוסר ולא ערכים. "מקנה רב", "ארץ מקנה". לאורם יש לקרוא את ההמשך: "ויבואו בני גד" – הצעירים בראש – "ובני ראובן", "ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר: עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובען". כמו פרקליטים מנוסים ומצוחצחי לשון הם לא חושפים את עמדתם כבר בהתחלה. ראשית, הם מבקשים להתרשם מתגובת העומדים מולם. הם מטריחים את השומעים בהקראת רשימה קטלוגית ארוכה של שמות. סחור סחור. עטרות. ודיבון. ויעזר. ונמרה. "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל". שם ה' שגור בפיהם. הם לא מדברים, חס ושלום בשם עצמם, רק בשם ה'. בשם הערכים. "הכל משמים". בעל "אור החיים" מקצין זאת עוד יותר: כביכול, אמרו בני גד ובני ראובן, "אנחנו צבאות השם. הקב"ה אמר לנו להישאר כאן". אכן, אצבע אלוקים ממש!
ורק אז יוצא המרצע מן השק, ועדיין בלשון רמיזה בלבד: "ארץ מקנה היא – ולעבדיך מקנה!". ומכאן, כבר תסיקו אתם את המסקנות.
משה וכל העדה אינם מגיבים. לנוכח השתיקה הרועמת, לא נותרה לתובעים אלא הברירה לשוב ולדבר: "ויאמרו, אם מצאנו חן בעיניך, יותן [=לא "תתנו", אלא "יותן", לשון סבילה. מי ייתן? מלאך שמים?] את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה, אל תעבירנו את הירדן". איננו מבקשים חס ושלום לעשות מעשה. אנו רוצים רק לחדול מעשייה. "אל תעבירנו". שב ואל תעשה עדיף.
כאן פוקעת סבלנותו של משה. כמיטב המסורת היהודית הוא פותח בשאלה-קריאה, שממנה עולה ובוקעת זעקה גדולה. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?. משה מדגיש את ממד ה"אחוה". וכי דמכם סמוק משל אחיכם? וכי להם אין ערכים ואידיאלים? האם אחיכם לא היו מעדיפים לשבת, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, לטפל ב"מקנה" שלהם, לעסוק בתורה ולגלגל עיניים לשמיים?
לא הגורם הבטחוני הוא עיקר. עיון במפקד שבפרשה הקודמת מלמד ששני שבטים אלה לא היו הגדולים ביותר. שבט גד מנה 40,500 איש, ואילו ראובן 43,730 לעומת שבטים אחרים שהיו גדולים הרבה יותר (כך, למשל, יהודה – 76,5000; יששכר, 64,300; דן, 64,400). הנקודה החשובה היא ההתנכרות ל"אחים", לסבל שעובר עליהם.
מלים קשות אלה מהדהדות באזנינו כמה אלפי שנים לאחר מכן, כשאנו קוראים את מכתביו של בר כוכבא שעלו מתהום הנשיה: "בטוב אתם יושבים", הוא כותב לאנשי עין גדי, "אוכלים ושותים מנכסי בני ישראל, ואינכם דואגים לאחיכם?"
כאמור, משה רבנו אינו חרד שמא ללא סיועם לא ינחלו בני ישראל את הארץ. הקב"ה הבטיח, והוא לא יטוש את עמו. דאגתו נתונה למשמעות המוסרית . כיבוש ארץ ישראל אינו רק משימתו של מי שמתכוון לשבת בה. זהו תהליך, יעד וייעוד שבו צריך ליטול חלק העם כולו.
יתר על כן: משה רבנו מוטרד מההשלכה המוראלית שעשויה להיות לצעד כזה: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ?". שמא יבואו אנשים ויאמרו: והלוא בני גד ובני ראובן לא דיברו בשם עצמם, אלא בשם ה' ("הארץ אשר הכה ה' "), אולי הם צודקים? אולי אפשר לשבת בחו"ל, על סיר הבשר של "ארץ המקנה", ולהישאר יהודים טובים?
כנגד תפישה זו יוצא חוצץ משה רבנו. "והנה קמתם תחת אבותיהם תרבות אנשים חטאים". כביכול, הנכם מדברים בשם ה"תרבות", בשם ערכי המוסר. ולא, אין זו סתם "תרבות" אלא "תרבות תורנית". הכל "דעת תורה", בשם ה'. לאמיתו של דבר, מלמדנו משה רבנו, אין זו אלא "תרבות אנשים חטאים". תרבות של טפילות, תרבות של הדוניזם, תרבות של "ארץ מקנה", תרבות של אגואיסטיות, "ולעבדיך מקנה".
"ולא תחניפו את הארץ". גם מלים יפות, דיבור בשם שמים, בשם התורה, בשם ערכים ואידיאלים, אין בכוחם להשכיח את העוול המוסרי האמיתי. אותה התעלמות מהשתתפות בצערו של אחיך, במחשבה, בדיבור ובעיקר במעשה: "האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה?"