נביאי ישראל שבו והדגישו פעמים אין ספור את משקלם הגדול של ענייני הצדק והחסד. הם העמידו את יסוד התורה על עשות משפט ואהבת חסד, וקבעו כי ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה. לא זו בלבד, אלא שהם גם למדו כי קיימת התניה בין התחומים. אין ריבונו של עולם חפץ בקורבנות עמו ישראל אם לא קדם להם תיקון ענייני החברה והדאגה למך ולעני.
אין ריבונו של עולם חפץ בקורבנות עמו ישראל אם לא קדם להם תיקון ענייני החברה והדאגה למך ולעני.
אין מדובר בחידוש מבית מדרשם של הנביאים, כפי שרצו מחדשי תיאוריית "מוסר הנביאים" לטעון, ובכך לנתק בין הנביאים לבין התורה שבכתב.
מדובר במבנה יסודי מאוד הבא לידי ביטוי גם בתורה שבכתב, שכן מתן תורה ופרשת משפטים - העוסקת ברובה בתיקון פני החברה - קדמו לבניית המשכן והמקדש. גם בספר הכניסה לארץ, ספר דברים, רוב העיסוק הוא בשאלות אלו, ובניית המקדש והבאת הקורבנות ממתינים בו עד ליום בו יחשוף ד' את המקום אשר בחר. משה רבנו עצמו מלמד בספר דברים כי רק לאחר שנבוא אל המנוחה ואל הנחלה ייבנה המקדש. חלק בלתי נפרד ממנוחה ונחלה זו נעוץ במימוש מלא של ספר דברים, העוסק ברובו במצוות המתקנות את פני החברה בישראל.
האגדה, כדרכה, ממשיכה את דברי הנבואה, ביחסה משקל עליון לענייני הצדק החברתי. החלק האגדתי שבש"ס מעמיד באופן מתמיד את עשיית הצדקה והמשפט כיסוד התורה כולה, קובע את משקלו של השלום כאחד היסודות המובהקים של עולמה של תורה, ומספר סיפורים רבים על תנאים ואמוראים שאף נהגו כך הלכה למעשה.
דווקא משום כך בולט מאוד המשקל הנמוך שניתן לעניינים אלה בשעה שאנו עוסקים בהלכה למעשה. ראשית- עניינים רבים לא זכו כלל למעמד של כבוד בספרי ההלכה היסודיים בישראל. בשולחן ערוך אין אנו מוצאים את הלכות לשון הרע, מחלוקת, אמת ושקר, חנופה, הגינות, דאגה למך ולמסכן (מלבד הלכות צדקה מצומצמות), ועוד הלכות רבות הנוגעות לדמות החברה ולדמות האדם בחברה.
שנית כבר ר' מאיר שמחה בעל ה"משך חכמה" הדגיש את העובדה שמבחינת משקל העונשים, דווקא העונשים החמורים ביותר הם בעניינים שבין אדם למקום, ואילו עם הדברים המהותיים ביותר לחברה אין בתי הדין מתמודדים. הנבואה קובעת כי חטא לשון הרע הוא החמור ביותר, ואילו בהלכה הדבר מוגדר כ"לאו שאין בו מעשה" שאין בתי הדין מתמודדים עמו. המחלוקת והפילוג הם ההרסניים ביותר, עד שהאגדה קובעת לאור הנבואה כי "חבור עצבים אפרים הנח לו" (לאמור: אף אם ישראל עוסקים ב"עצבים" של עבודה זרה, אם הם מאוחדים ("חבור"), הקב"ה מניח להם), ואילו בהלכה כמעט ושיקול זה אינו תופס מקום, מלבד עניינים שונים הקשורים לאיסור "לא תתגודדו" שהם מצומצמים בהיקפם.
שלישית, וזו אולי המשמעות המופלאה ביותר, עיון אינטנסיבי בספרי ההלכה ובספרות השאלות והתשובות, חושף את העובדה כי במצב של התנגשות בין תחומים של בין אדם לחבירו ובין מצוות שבין אדם למקום, תגבר בדרך כלל ידה של האחרונה. דוגמה לדבר- נניח כי האזעקה שבמכוניתו של אדם התקלקלה בשבת והיא מעירה את השכנים כולם ומונעת את שנתם, ונניח כי הדרך היחידה לכבות אזעקה זו היא על ידי איסור דאורייתא, היעלה על דעת פוסק הלכה נאמן להתיר את כיבוי האזעקה, מכוח הפגיעה החמורה בשכנים? דוגמה נוספת ואופיינית: האם יפטור פוסק הלכה אדם מתפילת מנחה, בשל העובדה שהוא התחייב להגיע בשעה מסוימת לפגישה והוא מאחר, וכדי שלא לפגוע בזמנו של השני?
לכאורה, שאלה אחרונה זו היא המבחן האמיתי של משקל יסודות שונים בתורת ישראל. שכן, אין היא עוסקת בממד הצהרתי או עקרוני, כי אם במבחן מעשי. משקלה נובע משתי סיבות: ראשונה בהן היא העובדה שביסודו של דבר, ההלכה היא המעצבת המהותית של אמונת ישראל, והיא כלי הביטוי של היסודות. "על ההלכה היהודית המקורית אפשר וצריך לסמוך. היא הייתה מנותקת מן העולם החיצוני ולא הייתה מושפעת הרבה מגורמי חוץ. אנשי ההלכה היו מעין חבורה ייחודית לעצמה, ההשקפה היהדותית באה לידי ביטוי ברור בהלכה דווקא" (האדם ועולמו לרב סולובייצי'ק, עמ' 20). שניה בהן היא העיקרון המחשבתי הקובע, שמעמד יסודות רוחניים שונים נבחן בשעה שהם מתנגשים עם עניינים אחרים. אז אנו יכולים לבחון כוחו של מי גובר, ולאור מבחן זה לסדר את המבנה הנכון של תורת ישראל. אם לעולם יידחו ענייני בין אדם לחבירו בפני בין אדם למקום, הדבר מלמד על סולם שיקול הדעת ההלכתי, ועל המקום האמיתי שאותו תופשים ענייני הצדק והחברה.
פער זה, בין המעמד ההצהרתי לבין המשקל ההלכתי המעשי, מחייב מחשבה עמוקה שצרה יריעה זו להכיל את כולה. אם יעזור ד' בעדי אדון בכך בעתיד בצורה מסודרת. כאן אני מבקש להביא רק את אחת הסיבות לפער זה. הבנת סיבה זו לא ללמד על עצמה יצאה, כי אם ללמד על הכלל כולו יצאה, ולהורות שיש להציע סיבות נוספות לתופעה. אם תוצענה סיבות נוספות תתברר סוגיה זו על בוריה, וממילא תוצענה גם דרכים חדשות להתמודד עימה.
מהי אפוא אחת הסיבות המבארות את הפער בין העמדה העקרונית לבין המשקל ההלכתי הנמוך, ומה ניתן לעשות כדי לצמצם פער זה?
ההנחה כי המבחן הגדול של ענייניים שונים הוא משקלם ההלכתי אינו מדויק. כבר לפני שנים כתב מו"ר הרב עמיטל הי"ו מאמר בשם "לא הכל הלכה". בכך המשיך מסורת של דורות שהעמידו את יסודות התורה גם על ההלכה (תוך נתינת משקל גדול ומרכזי בה) אך לא רק על ההלכה. האגדה וספר חובות הלבבות, בעלי המוסר וראשי החסידות, הדגישו פעמים אין ספור כי אין ההלכה חזות הכל. לפיכך נקודת המוצא היא שעולם המחויבות שלנו מול ריבונו של עולם אינו הלכתי בלבד, כי אם רחב בהרבה מן ההלכה.
נקודת המוצא היא שעולם המחויבות שלנו מול ריבונו של עולם אינו הלכתי בלבד, כי אם רחב בהרבה מן ההלכה.
ברם, גם לאור עיקרון זה יש לשאול מדוע אפוא אין העניינים שבין אדם לחבירו נכנסים למסגרות ההלכה? אף לאור הידיעה העמוקה כי ההלכה אינה חזות הכל, לית מאן דפליג שהיא נושאת בחובה את חוט השידרה של המצוות, ולפיכך מתגברת השאלה מפני מה האריכה לבאר את דמותן של מצוות שבין אדם למקום בצורה משמעותית ביותר, ואילו בתחומי בין אדם לחבירו רק חלק מהדברים מוצא את עצמו בבית הדין ובהלכה (נזיקין, שכנים, מקח וממכר וכדו'), ותחומים ארוכים מני ארץ ורחבים מני ים אלו נעדרים ממנה?
אחת הסיבות שהביאו לכך היא העובדה שלמעשה כמעט ולא ניתן להגדירם ולהכניסם לתוך השפה ההלכתית. השפה ההלכתית היא שפה משפטית, בה מתכנסים כל היסודות הגדולים לתוך מסגרת נורמטיבית. את העניינים שבין אדם למקום ניתן לכנס באופן יחסי בקלות, שכן הם עוסקים במערכת אובייקטיבית, שבה ניצב האדם מול ריבונו של עולם ועובד אותו בלב שלם ובנפש חפצה. אמנם, האדם עצמו הוא סובייקט, שמשמעות מעשיו שונה מאחד לשני, אולם המצווה מתייחסת אל מקור האור המוחלט והאין-סופי, שהוא אחד ושמו אחד, ולפיכך ניתן לכנס את ההלכה ולקבוע את רצון ד' ואת הדרך לעובדו.
לא כן הדברים בשעה שאנו עוסקים בעניינים שבין אדם לחבירו. כאן מתנגשות אידיאות שונות באופן מתמיד, ולא ניתן לכנס אותן לעולמה של הלכה. דוגמה לדבר: בין אדם לחבירו ישנו יסוד גדול של "מדבר שקר תרחק". ברם, יסוד זה מתנגש עם חובת השכנת השלום, והחובה לשנות מפני השלום, ולפיכך לא ניתן להגדירו מבחינה משפטית. למעלה מכך, שונה יחסו של האחד לאיזון הראוי שבין חובת אמירת האמת ועשיית השלום, לבין יחסו של אחר. ואכן, כשנתבקש ה'בן איש חי' לנסח לתלמידיו חובה מסודרת במשנת התנגשות האמת והשלום אמר כי לא ניתן לעשות זאת, אלא רק בדרך של הבאת תקדימים, אך לא בדרך ניסוח מדויק ומוקפד: "המצאות של אופנים שיש בהם היתר לא אעשה לכם מדעתי בדבר זה, ורק אביא לכם אופנים הנזכרים בתלמוד, ואתם תלמדו מהם וזה החלי בעזר האל צורי וגואלי" (שו"ת תורה לשמה, שסד). אחת המשמעויות הברורות של קושי ניסוחי זה היא הצורך לפנות אל מונחים אחרים שינחו את מעשה האדם והם בלתי הלכתיים בעליל. ואכן, מצינו בספרי השו"ת כי בשעה שעסקו בעניינים הנוגעים בין אדם לחבירו, נקטו תדיר בלשון "אלו הם הדברים המסורים ללב". ביטוי זה מלמד על חוסר האפשרות לכנס את הכל תחת כנפי ההלכה, והפניה אל לבו של האדם, אל כוונתיו ואל מגמתו. גם ה'בן איש חי' מסיים את תשובתו ברוח זו: "הרי סדרתי לכם שלחן מלא כמה אופנים בענין השקר וגניבת דעת הנזכרים בדברי רז"ל להיתרא, ואתם תדקדקו בכל דבר ודבר, ותלמדו דבר מתוך דבר, אך תשימו יראת ה' על פניכם לבלתי תעשו קולות חוץ מן השורה בדמיון דחוק".
נכונים הדברים גם ביחס לשאלת לשון הרע. דיני לשון הרע כשלעצמם ניתנים להגדרה. ברם, באופן מובנה דיני לשון הרע מתנגשים תמיד בשאלות הבאות בגבולן כמו לא תעמוד על דם רעך, מדבר שקר תרחק וכדו'. התנגשות זו מחייבת אפוא פניה אל תחומים שלא ניתן למודדם באמת מידה משפטית-הלכתית, כמו מגמת האדם בשעה שהוא מדבר, וכוונתו לתקן ולא לקלקל. לא לחינם המתינו דיני לשון הרע מאות שנים עד שקם רבי ישראל הכהן מראדין זצ"ל וחיבר את ספרו "החפץ חיים". ברם, אף ספר זה אין בו כדי להתמודד עם השאלות הציבוריות של ענייני לשון הרע, וגם ביחסי בין אדם לחבירו הוא עצמו מפנה פעמים רבות אל הכוונה ואל המגמה. חומרות רבות שהחמיר, ואפילו בשעה שהתיר לדבר לשון הרע, העמידו מגבלות כה מהותיות, עד שהמאבק בשחיתות, חובת הידיעה בחברה דמוקרטית וכדו' יוצאות בלתי פתורות במשנת החפץ חיים. הדברים נובעים, כאמור, מחוסר היכולת להגדיר את המושגים כולם ולכנסם להלכה מוגדרת ומסודרת, בשל ריבויי המצבים האין סופי, בשל ההתנגשויות בין תחומים שונים ובשל המשקל הגדול שיש לכוונת הלב ולמגמה. גם ספרי ההלכה מהסוג היוצא לאור בשנים האחרונות, והמבקשים להיות מאסף לשאלות בין אדם לחבירו, ובעיקר אלו העוסקים בדיבור, אינם יכולים לעמוד. דומים הדברים למה שכתב בעל המגיד משנה בסכמו את הלכות שכנים : "...ועניין דין בן המצר הוא, שתורתנו התמימה נתנה בתיקון מידות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו, והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות. וכן אמרה ועשית הישר והטוב, והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל עניין, ובהכרח חייב לעשות כן, ומידות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים...".
כאמור, סיבה זו של התנגשות מתמדת בין יסודות, היא רק אחת הסיבות המלמדות על הבעייתיות המרובה בניסיון לנסח את היסודות של הלכות בין אדם לחבירו במסגרת הלכתית. הוסף לה את העובדה שהאדם וחבירו מחויבים כלפי שמייא ועל כן יש תחושה כי המחויבות המשותפת לשמיים דוחה את המחויבות של אדם כלפי רעהו, את התחושה המתמדת של "אם יחטא איש לאיש ופללו אלוקים, ואם לד' יחטא איש מי יתפלל לו" המלמדת לכאורה על עליונות מצוות שבין אדם למקום על אלו של חבירו, ועוד ועוד,ותמצא כי ישנה מערכת שלמה של סיבות שהביאה לדחיקת רגלי המצוות שבין אדם לחבירו מהשיח ההלכתי. התופעה המתקבלת אפוא היא קשה ביותר. ראשית, היא סוטה מרצון ד', שנתחייבנו בבריתו.
ותמצא כי ישנה מערכת שלמה של סיבות שהביאה לדחיקת רגלי המצוות שבין אדם לחברו מהשיח ההלכתי. התופעה המתקבלת אפוא היא קשה ביותר. ראשית, היא סוטה מרצון ד', שנתחייבנו בבריתו.
ברית זו לא באה לסדר רק את הקשר שבין אדם לאלוקיו כי אם גם לתקן עולם במלכות שד-י. כשאנו מתעלמים מיסודות אלו אין אנו עושים רצונו של מקום, ואין אנו מכוננים את מעשינו מול דבר ד'. מעבר לכך, לא זו בלבד שאנו סוטים מרצון שמיים כפי שנצטווינו בתורת ד', עוד אין אנו מתקנים את העולם, ולעיתים אף אנו הורסים אותו, בהתעלמותנו מיסודות הצדקה והמשפט שבו. שנית, אותם דברים שלא נכנסו לגדרי הלכה מובהקים, באופן שאנו רגילים אליהם, אין אנו מחמירים בהם, ואין אנו מביאים אותם לידי ביטוי. לפיכך אין אנו רואים את היחס לעובד הזר כחלק מהתורה, אין אנו מטפחים את יסוד ההגינות בחיים הציבוריים שהרי אין הלכה מפורשת עליה. אנו נופלים תדיר ברשתה של המחלוקת הממארת בשל העובדה שאין הלכה מפורשת נגדה (אם כי היו שמנו אותה כמצוות "ולא יהיה כקורח וכעדתו"). שוועת מסורבות הגט והעגונות לעיתים אינה נשמעת בשל העובדה שלא הוגדרה בהלכה חובת השמיעה לקול הזעקה כמו שהוגדרה בהלכה מצוות הגט על כל פרטיה ודקדוקיה. בית כנסת מתפאר בריבוי שיעורי התורה שבו ובאופי התפילה אך לא בשאלת הנגישות לנכים ולמוגבלים אחרים שכן נגישות זו לא הוגדרה בהלכה, ועוד ועוד.
מודעות לתופעת המשקל הנמוך של העניינים החברתיים ולסיבותיה טומנת בחובה משמעות רבה. ראשית, היא מביאה לכך שבמקום בו אין התנגשות, הולכת ופורחת הנאמנות לדבר ד', והרגישות החברתית הופכת להיות חלק בלתי נפרד מעבודת ד' של היחיד.
העובדה שהם נותרו כדברים המסורים ללב יכולה להביא לשתי תוצאות. האחת, השכיחה יותר, היא ההתאדות שלהם כמו עניינים שונים בהלכה שלא נמסכו בכלים משפטיים (צא וראה מה אירע לראש החודש), ולא הפכו לחלק מנוסח באופן מעשי. ברם, יכולה להיווצר תופעה הפוכה דווקא, של מציאת הדרכים המחויבות בעוצמה מרובה לעניינים המסורים ללב, מתוך הכרה ששם נמצאת אחת הבשורות הגדולות של האמונה באלוקי ישראל.
כשדרכים אלה הולכיות ומתפתחות, מחלחלת הכרה זו גם לעולם בו ישנן התנגשויות, ופעמים אנו מוצאים בדברי הפוסקים או בספרי בעלי המוסר, ובוודאי שבדברי האגדה, התייחסות עמוקה ליסודות אלו גם כחלק מהדיון ההלכתי. כך ילך העולם וייעשה מתוקן יותר, ועל ידי כך גם ילכו רבים מעם ישראל ויתקרבו לדבר ד', ומכוח זה גם תיבננה קומות גבוהות יותר של קדושה, צניעות ואמונה.