אין מושג כזה הקרוי "הלכה ציונית דתית". אחד ממאפייניה המובהקים של ההלכה היא העובדה שהיא שווה לכולם. ההלכה קבעה כי כולם מתפללים את אותה תפילה, חייבים לאכול באותה רמת כשרות, נתבעים להיזהר מלשון הרע כאחד, ושומרים שבת כראוי. אין נרות חנוכה מיוחדים לציונות הדתית, ואין הלכות צניעות הפוטרים אותה מהתנהגות מיוחדת. אין גם הלכה חרדית מיוחדת, ואף היהדות החרדית חייבת בכל מצוות התורה, ואין היא פוטרת עצמה ממצוות מסוימות. ההלכה היא הלכה לכולם.
העובדה כי נוצרה במשך השנים נורמה נמוכה יותר לשמירת הלכות כאלה בקבוצה זו והלכות אחרות בקבוצה אחרת היא מנוגדת לשני עניינים מרכזיים. היא מנוגדת הן לעיקרון של הלכה אחת לכולם, והן לעיקרון של "שלא תיעשה תורה כשתי תורות". הגענו לאסוננו למצב בו במקום שהלכות כשרות יבדילו בין ישראל לאומות העולם הן מבדילות בין ישראל לבין עצמם, ובמקום שהלכות שבת יבחינו בין שומרי הברית למפירים אותה הם הופכים להיות מבחינים בין קבוצות אלה לקבוצות אחרות. טוב יהיה לנו אם לא נביט בצלחתם של אחרים, כי אם ננסה יותר ויותר להתקדם בעולמה של שמירת הלכה ונאמנות לה, ולא תהא הציונות הדתית שם נרדף לשמירה רדודה וסלקטיבית של מצוות ד'.
יש מושג כזה של מדיניות הלכתית שונה. באופן טבעי, עצם ההגדרה של קבוצות שונות באומה משמעותה נתינת רוח אחרת לעולם המקיף את המצוות והמשרטט את דרכן. דרך משל, חסידים ומתנגדים חייבים באותה הלכה, ואף יש הבדלים פה ושם בענייני הלכה מקומיים, הם משועבדים באופן מוחלט לה. ברם, לא ניתן להכחיש את העובדה שיש מנגינות שונות בין מתנגדים לחסידים, הנובעות מנקודות מסוימות שאלה מדגישים ואחרים מדגישים.
עולמה של הציונות הדתית מבקש להדגיש עניינים שונים בעולמה של תורה, ולנגן את המנגינה הייחודית לה.
חלק בלתי נפרד ממנגינה זו הוא השותפות בעמוקה במימוש עולם התורה במדינת ישראל. אחד מאבני היסוד על שותפות זו הוא מערכת בתי הדין הרבניים, המופקדת על שער הכניסה לאומה הישראלית, ועל קדושת המשפחה בישראל. הציונות הדתית מביאה לשער זה את ייחודה – בתחום הגיור היא מביאה את מאור הפנים והרגישות, ואת הראייה כי אנו עוסקים עתה בעניינים הנוגעים לשיבת עם ישראל לארצו, ואת הגיור יש לראות על רקע זה (כמובן שללא סטייה מההלכה); בתחום המשפחה היא מביאה את כל נקודות ההלכה לידי ביטוי – למן הזהירות שלא יהיה זה "גט מעושה" שניתן בכפייה ופסול הוא על פי ההלכה ועד לחובה ההלכתית החד משמעית לעמוד לצד הצודק, ולא לתת לנבלים לנצל את עולמה של ההלכה. אנו מוצאים מציאות מכפירה של נבלים שהם פועלים לכאורה בעולמה של ההלכה, וסוחטים בתהליך המכאיב של הגירושין את נשותיהן. אנו מוצאים תופעה פחותה בהיקפה אך לא קלה בעוצמתה, של נשים אשר מנצלות את חרם דרבינו גרשום, וסוחטות שלא כצדק התחייבויות מבעליהן. אנו מוצאים משפחות בהן יש אלימות ופגיעה ועלבונות ועריצות, ובתי הדין מחויבים לעמוד לצד הצודק הנפגע ולעשות כל דבר כדי להוציא אותו ממצוקתו. זוהי חובה הלכתית, וזו המנגינה שמביאה הציונות הדתית לעולם ההלכה, כאשר היא שומרת בקפדנות ובנאמנות הן על הלכות גירושין הן על הלכות עמידה לצד הגר היתום והאלמנה. זו דרכה של תורה.
אם קול זה לא יישמע בבתי הדין לא זו בלבד שההלכה לא תתקיים, עוד הדבר ימשיך את התהליך המסוכן המתחולל עלינו של איבוד משמעותם לחלוטין, ונטישתם לכיוון בתי הדין לענייני משפחה.
אסור לנו אפוא להסכים למצב מכפיר זה בו קיימת מגמה לפסול את תלמידי החכמים העצומים שצמחו בבית מדרשינו מלבוא בקהל הדיינים. ההתנגדות למהלך זה היא חובה הלכתית מהמדרגה הראשונה, הן כלפי הקב"ה, הן כלפי הצודקים בדין, והן כלפי תלמידנו וילדינו שיזכו לראות כיצד רבותיהם יושבים יחד עם דיינים אחרים על מדין, ופוסקים הלכה באומה הישראלית.