הידברות בין דתית

אנו עומדים לאחר רצח הסקילה המזעזע של שני הנערים מתקוע. במקביל מתפרסם מחקר שמצא כי המוטיב המרכזי בדרשות הדתיות בתקשורת הפלשתינית קשור לכלל היהודים. עוד עולה, כי מלחמת היהודים בפלשתינים היא מלחמה באללה, מצווה וחובה להורגם, ומי שיעשה זאת יגיע לעולם הבא. הפסוק המצוטט ביותר שם מדבר על קריאה לעצים ולאבנים שיהודי מסתתר מאחוריהם להכריז על מקומו כדי שידעו ויהרגו את היהודי. האמנם, לא מדובר פה במאבק טריטוריאלי, אלא במאבק דתי?
יכול להיות. אני לא יודע. אתה תמיד עושה אותי פרשן של אחרים. עכשיו אתה עושה אותי פרשן של ערבים. צריך לשאול אותם, מה אתה שואל אותי? אני יודע למה הם מתכוונים? בפשטות, אני מבין שהערבים הם נגד מדינת ישראל, ולא כדי להרוג את עם ישראל. אם אתה אומר שזה אחרת, צריך לשאול אותם. לפעמים אתה רוצה שאהיה פרשן של אדם זה ושר זה, שגם את זה אני לא יודע. אז להיות פרשן של ערבים בוודאי שאני לא יודע.
האם צריך להיות הבדל בין אופי התגובה על מלחמה דתית לאופי התגובה על מלחמה טריטוריאלית?
אין הבדל, "הבא להרגך השכם להרגו". בין שהוא בא להרגך על רקע דתי, על רקע טריטוריאלי, או סתם על רקע פלילי. לא צריך לתת לאחרים להרוג אותנו.
אם המלחמה היא על רקע דתי, אולי מוטב היה להסביר ולשכנע בצדקת דרכה של ישראל ולא בנשק?
אין זה משנה. גם אם המאבק לאומי אפשר לשכנע אותם. לא כל הערבים עשויים מעור אחד. יש גם ביניהם אנשים ישרים ואידיאליסטים שמסוגלים להבין את האמת, שהארץ הזאת היא שלנו, כמו שבכניסה לארץ היה העם הגירגשי שהבין שהארץ היא שלנו. הגירגשי האמין ופינה את הארץ למעננו. הרב צבי יהודה בשיחתו "הנוכרי אשר בארץ" מספר שבתחילת הישוב, היה ישוב יהודי ובסמוך לו היה ישוב ערבי. הערבים עשו איזושהי חגיגה, והיו כמה צעירים ערבים שהפריעו. פנה אליהם זקן ערבי ואמר להם: לא, אלו היהודים שעליהם כתוב במסורת שלנו שיחזרו ויבנו את הארץ. אפשרי למצוא ערבים שיבינו את האמת, אבל הם לא יעיזו לבטא דעתם בקול רם. פעם הציעו לי להיפגש עם מישהו בכיר ברשות הפלשתינית. השבתי שאני לא נפגש עם רוצחים. אמרו לי שהוא לא רוצח ומתנגד בכל תוקף לרצח. אמרתי: אז שיגיד זאת. השיבו שהוא לא יגיד, כי הוא מפחד שיבולע לו וירצחו אותו. טוב, אז מה אני יכול לעשות... לכן, ודאי יש ערבים שמודעים לאמת, אך חוששים להתבטא. אנחנו צריכים לשמור עליהם. על כל פנים, ודאי שאפשר לשכנע, אך זה לא שולל שבמקביל צריך להתגונן. ודאי שצריך להתגונן. אי אפשר רק לשכנע, וכל עוד לא ישתכנעו ימשיכו להרוג אותנו. צריך לפעול במקביל; גם לשכנע, וגם מהבא להרגך צריך להתגונן. וזה לא סותר.
השבוע השמיע נשיא סוריה התבטאויות אנטישמיות כלפי ישראל. להגנתו טענו הסורים שאי אפשר להאשימו באנטישמיות משום שגם הוא משתייך לעמים השמיים. מה היית עונה לטענה שכזו?
אני לא מבין מה שהוא אמר. אם הוא לא אנטישמי זה בסדר גמור. קודם עשית אותי פרשן של הערבים האלה וכעת אתה עושה אותי פרשן של הערבים האלה... אם הוא אומר שהוא לא אנטישמי וזה בסדר. יש לו מספיק חסרונות גם בלי זה. אבל גם יכול להיות שהוא כן אנטישמי. אני לא יודע.
רצח הנערים היה בישוב תקוע. רב הישוב, הרב מנחם פרומן, נפגש לעיתים עם אישים ברשות הפלשתינית, ביניהם ערפאת עצמו ודן עימם במישור הדתי. האם אתה חושב שזו דרך נכונה לפתרון הסכסוך?
אני לא יודע. את זה אתה צריך לשאול אותו ולא אותי. אני אמרתי שאני לא נפגש עם רוצחים ולא עם גנבים. עיתונאית בשם די-נור ביקשה מהרב צבי יהודה שיהיה מפגש עם ערבים, הרב נאות ונפגש. אחרי פגישה-שניים הוא אמר: טוב, נפגשנו. אני מסכים להיפגש הלאה בתנאי אחד, שאתם מודים שכשהגענו לארץ לא היה כאן שלטון ערבי שלקחנו מכם. אם תסכימו – ניפגש ויש על מה לדבר, ואם לא – אני לא נפגש עם שקרנים. הם נתנו לו זאת, בכתב, אבל אחר כך הופעל עליהם לחץ. אז גם אני אומר אותו הדבר. אני לא נפגש עם רוצחים או גנבים שרוצים לגנוב את ארץ ישראל. מה הוא חושב, את זה תצטרך לשאול אותו.
האם הוא ראוי להיות רב בישראל?
אתה צריך לשאול אותו. כל פעם אתה שואל אותי על דברים של אחרים. אני לא יכול להתייחס למה שאחרים חושבים ואומרים. אני בקושי מצליח לגבש דעה של מה אני חושב. אתה שואל אותי איך אני מסביר את נשיא סוריה, איך אני מסביר את הערבים... גם לדעת מה אני חושב זו עבודה קשה מאוד. אני לא יודע לענות לשאלות כאלה ולהסביר מה הוא חושב ומה הוא חושב.
האם צריך לפרסם את תמונות הנרצחים, כמו במקרה של התינוקת שנרצחה בחברון?
יכול להיות. בהלכה כתוב שהרוגי מלכות נקברים לא מטהרים כמו שאר מתים, אלא קוברים עם בגדיהם הספוגים בדם, כדי לעורר ולומר: הנה, ראו מה עשו. זה קצת דומה. אמנם זה תמונה. אבל גם את זה עושים כדי לעורר זעם על דברים נוראים כאלה של פראי אדם. אבל יש שיקול הפוך, שצריך להיזהר שזה לא יחליש אנשים שרואים את זה. זה החשבון.