אין אנו יודעים את הסיבות למעשי ד'. בימים בהם קיימת נבואה בישראל – זה עיקר תפקידה. היא עוסקת בביאור השורש הפנימי של ההווה. היא מבארת לעם את הסיבות לאסונות טבע כמו גם לצרות ביטחוניות, והיא היחידה היודעת את דבר ד'. עמוס הנביא לימד אותנו כי אין הקב"ה עושה דבר בלי שהוא מגלה זאת לעבדיו הנביאים. האדם יודע לעיניים והקב"ה מלמד את נביאיו לראות ללבב. מיום שנגנזה הנבואה בישראל אין אדם היכול לחצות את המחסום שבין אדם לאלוקיו. כל ניסיון לקבוע סיבות למעשה ד' הוא ספקולציה. ייתכן וזו אכן הסיבה, ובאותה מידה ייתכן כי אין זו הסיבה. צריך להיזהר ממניפולציות, בו מגייס אדם את אסון הטבע כדי "להוכיח" את משנתו, או את גדלותו. צריך להיזהר גם משרלטנות, בה כובש אדם את תודעת חבירו תוך יצול כבוד התורה כדי לשלוט על תודעתו. זו אכן אחת המצוקות הקשות שאנו חווים: מאורע נורא מתרחש עלינו, כמו אסון הטבע בדרום מזרח אסיה, ואין אנו יודעים את ביאורו האמיתי.
הרב סולובייצי'ק זצ"ל לימד אותנו לשאול שאלה אחרת. נמען השאלה אינו הקב"ה, שהרי את זה אין אנו יכולים לעשות. הנמען הוא האדם עצמו. השאלה אינה אפוא מפני מה עשה הקב"ה את הדבר, אלא מה אנחנו יכולים לקחת ממאורע זה ובעזרתו להפוך את העולם לטוב יותר. שאלה זו נשאלת מתוך מודעות עמוקה לכך שמדובר בהשערה ולא בקביעה מוחלטת, אך גם להשערות תפקיד נכבד בבניין דרכו של אדם.
קשת ההשערות האפשרית היא אין סופית. בקצה האחד שלה עומדות ההשלכות המעשיות והמוסריות. העובדה שניתן היה לצמצם באופן משמעותי את מספר הנפגעים, אם בני אדם היו עושים את הדברים הנכונים – מסייעים לבניית מערכת התראה מפני הגלי, מסייעים לפתרון העוני הנורא בחלק מהמדינות וכדו' – צריכה לעורר אותנו לעשות עוד מעשים כדי שמספר בני האדם החשופים לפגעי טבע יקטן. זו אחריות אנושית רחבה, והיא מנערת אותנו מהעיסוק המתמיד בנו עצמנו, ופותחת אותנו גם לעולם כולו. אמנם, חייך קודמים לחיי חברך ועניי עירנו קודמים, אולם קדימה זו אסור שתסמא את עינינו מלראות כי יש צרות גם במקומות אחרים, ושבני אדם מכל העולם צריכים לסייע.
בקצה השני שלה עומדים הרהורים עמוקים על מעמד האדם בעולם, על גבולותיו, על הופעת ד' בכוח ובשבירת ארזים – "ד' למבול ישב". הרבה מחשבות צפות באדם בשעה שנגזר עליו לחוות חוויה קשה זו. הוא מעצב את חייו מחדש, לומד מה חשוב ומה לא, מקבל תמונה עמוקה יותר על המתח המתמיד בין היותו ברוא ב"צלם אלוקים" לבין היותו עפר ועפר, ועוד מחשבות עיוניות רבות על האדם ועל מעמדו בעולם. מחשבות אלו מחייבות אותנו לחיות אחרת, ולתפוס את משמעות החיים באופן שונה.
בין שני קצוות אלה – אחריות האדם והופעת האלוקים – יש עוד מחשבות רבות, וחלקן מוביל למסקנות מעשיות. יכול אדם לומר לעצמו דבר מה על הניסיון לברוח מן הצרות שבישראל ולפגוש אותן במקום אחר; יכול אדם לומר לעצמו דבר מה על המחויבות המוסרית של העולם כולו לנהוג בדרך בה ראוי שבני אדם נוהגים, ולא ללכת לאותם מקומות רווי "בריחה מן המציאות" – אפילו באמצעים כשרים, וקל וחומר באמצעים לא כשרים המצויים באתרים שפגעו; יכול אדם ללמוד דבר מה על חשיבות הסולידריות הבינלאומית, ועל המשמעות של העולם החדש המתעצב, שגבולות תופסים בו מקום פחות חשוב מהעולם הישן אותו אנו מכירים ועוד ועוד. ראוי לו לאדם, לאחר שנתמלא בענווה הדרושה ובידיעה העמוקה שאין הוא יודע, ואין הוא מכוון לומר שום דבר של וודאות, ואף לא לתקוף את התנהגות ה"אחר", שלא יפסח עליו מאורע נורא זה, ושהוא ירעיד את אישיותו בשאלה המתמדת העוסקת בחובתו להסיק מסקנות התובעות מעצמו דבר מה. זו הדרך בה יש להתייחס לאירועים בקנה מידה היסטורי.