והגדת לבנך: הרב ליאור על ליל הסדר מסיביר ועד ימית

בין מבול הטלפונים בשאלות של ערב הפסח, התיישבו הרב דוב ליאור ובנו הרב אלקנה לשיחה הכורכת זיכרונות מלילות הסדר בשנים עברו: אפיית מצות ביערות סיביר, בית היתומים הרוסי, שולחן הסדר בבית הרצי"ה והרב נריה, ולשנה הבאה בירושלים. ראיון חג מיוחד בעלון ´קרוב אליך´

אביאל הלוי, "קרוב אליך" 04/04/17 20:26 ח בניסן התשעז

והגדת לבנך: הרב ליאור על ליל הסדר מסיביר ועד ימית
באדיבות המצלם, צילום: באדיבות המצלם

חג הפסח, חג שנתרבו בו קושיות, וישראל קדושים מקיימים בעצמם את מאמר ההגדה, "יכול מראש חודש". לאורך כל הריאיון בביתו של הרב דוב ליאור, הטלפון שלא מפסיק לצלצל, כפשוטו, ממחיש היטב כי מדובר באחד מגדולי הפוסקים בדורנו.

לפני כשנתיים, אחרי כמעט ארבעה עשורים בהם שימש כרבה של קריית ארבע־חברון, קיים הרב ליאור בעצמו את מאמר חז"ל "הכל מעלין לירושלים". ולא לשכונה שרחובותיה מוצלים וישיבתה קלה ונעימה, אלא לשכונת בית אורות שבהר הזיתים, שישיבתה דורשת רוח אחרת, זו המצויה למי שישב שנות דור בחברון.

מחדר הלימוד בביתו של הרב, המשמש גם כבית כנסת שכונתי, נשקף נופה של ירושלים העתיקה. מקום המקדש עצמו מסתתר מאחורי צלע ההר, בסתר המדרגה. הרב עונה מדודות לשואלים שעל קו הטלפון, מצטט במהירות ובזיכרון מופלא מראי מקומות מש"ס ופוסקים, ונדמה כי הספרים הרבים המסתירים כמעט כליל את הקירות הלבנים כלל אינם נצרכים.

לצדו יושב הרב אלקנה (40), בן הזקונים, החולק מראה חיצוני כדמות דיוקנו של אביו, ומשמש כראש תכנית 'אליבא דהלכתא' בנשיאות אביו הרב ליאור, בישיבת בית אורות, וכר"מ בקיאות בישיבת בית אל. בריאיון חג מיוחד ל'קרוב אליך', מדבר הרב ליאור על ענייני החג, מזכיר ציוני דרך בתחנות חייו, וכמו תמיד, מתוך מבט אופטימי לעבר הגאולה השלמה.

מצות ביער הסיבירי

כמעט קשה להאמין כי הרב בן ה-83, המשמש עשרות בשנים כראש ישיבה ואב"ד, מחברם של ספרי הלכה, אמונה ומחשבה, ועומד בהנהגתו הרוחנית של הציבור הדתי־לאומי, כמעט ואבד, בגשמיות וברוחניות, תחת מגף הכפירה הדורסני של השלטון הסובייטי.

הוא היה ילד קטן כשפרצה מלחמת העולם השנייה. שבועות ספורים לפני כן, הוא נכנס לתלמוד תורה והחל ללמוד א־ב וחומש, אך אלו נשכחו ממנו במהלך שנות המלחמה הקשות, בהן גורש עם משפחתו פעם אחר פעם, כשהוא סובל מחרפת רעב ומחלות.

"בזמן שפרצה המלחמה הייתי בן שש בסך הכל. אבא שלי, ר' משה לינוונד, היה חסיד בעלז, מהיושבים אצל הרבי. גרנו בפולין בעיירה ירוסלב שבמחוז גליציה, ליד העיר לבוב. בתחילת המלחמה, טרם החלה השמדת היהודים, הגרמנים גירשו אותנו עם כמה משפחות מהעיירה שלנו לעיר לבוב שהייתה אז בשטח הכיבוש הרוסי, ולאחר כחצי שנה הרוסים גירשו אותנו לסיביר בטענה שאנו בוגדים בשלטון הקומוניסטי ומשתפים פעולה עם השלטון הגרמני".

הגירוש לעומק רוסיה, היה זה שבדיעבד הציל את חייהם של ההורים וארבעת ילדיהם, כמו עוד אלפי יהודים נוספים ממזרח פולין שכמותם הוגלו לסיביר. כך גורלם לא היה כיתר רוב יהודי פולין, אשר מאוחר יותר הובלו להשמדה על ידי הנאצים ימ"ש. "קרוב לשש שנים נדדנו ממקום למקום ברוסיה הסובייטית, כפליטים פולנים, ובכל פעם שהחזית הגרמנית התקרבה, גירשו אותנו לעומק המדינה. בשנה הראשונה היינו ביערות מערב סיביר, ואני זוכר שאמי עליה השלום איכשהו השיגה כמות קטנה של קמח, ואפתה מצות לצורך חג הפסח. אז אפו בתנור רגיל שעבר הכשרה, היה צורך להביא עצים מתוך היער שגרנו בו. אני זוכר שהיא אפתה מצות, אבל לא את ליל הסדר עצמו".

"אחרי כן, בכל שנות המלחמה, עד שנת תש"ו, לא זכרתי בכלל שיש חג פסח. בכל התקופה שהיינו ברוסיה הסובייטית, לא היו לנו חגים. לא היה שום דבר. אלו היו שנים של מצוקה איומה ורעב אמיתי. היינו במקום שלא היו בו שום שירותים רפואיים, מי שחלה ולא הבריא מעצמו - הלך, וההורים שלי נפטרו בגלל רעב ומחלות. בשלב הזה שני אחיי הגדולים גויסו - הבכור לצבא האדום והשני לפרטיזנים. אני ואח נוסף נשלחנו לבית ילדים של הממשלה הפולנית הגולה, שמושבה היה בלונדון, שארגנה בתי יתומים לאזרחי פולין. בהיותי בבית היתומים ידעתי רק שאני יהודי, את הפסוק 'שמע ישראל', ושאסור ליהודי להשתחוות לעבודה זרה. המחנכת בבית הילדים הייתה אישה נוצרייה, ובבוקר הייתה מעמידה את כל הילדים בצורת האות ח' וכולם היו צריכים להצטלב. ידעתי שליהודי אסור להשתחוות ליוייזל (כינוי הגנאי היהודי־עממי לאותו האיש), לכן תמיד בדיוק באותם רגעים הייתי צריך לצאת וללכת למקום שאליו אפילו הקיסר הולך לבד", הוא מחייך. "הבעיה נפתרה כשהסובייטים עלו על זה. אצלם היה אסור להאמין בשום דבר, והם סילקו את המנהלת".

מספינת המעפילים לכפר הרא"ה

אחרי המלחמה, הממשלה הפולנית הגולה שכנעה את השלטונות הסובייטים לאפשר לכל האזרחים הפולנים שגלו או ברחו, לשוב לארצם. עבור היהודים הייתה זו בשורה מפוקפקת, מאחר ולאחר המלחמה האנטישמיות בפולין גאתה, והשהות בה הייתה מסוכנת ליהודים יותר מאשר בגרמניה המובסת. בשל כך פעלו הארגונים היהודיים להוציא את שארית הפליטה מפולין הסובייטית למערב אירופה.

"פולין כבר הייתה תחת שלטון קומוניסטי. זה כבר היה בית הסוהר שמעבר למסך הברזל, ולכן הכינו לנו תעודות מזויפות, כאילו אנחנו אזרחים גרמניים שחוזרים לגרמניה. הייתי צריך להשמיד את כל התעודות שלי, אפילו את תעודת הסיום של כיתה ד' בבית הספר הסובייטי בקזחסטן. אחר כך הגענו לגרמניה לאזור הכיבוש האמריקאי - ושם היה עולם אחר לגמרי, עולם חופשי. היינו בבית ילדים מטעם הפועל המזרחי, לשם אחי הבכור הכניס אותי, ושם התחלתי ללמוד עברית וכל מה שקשור לענייני יהדות. בגיל בר מצווה סידרו לי תפילין והכינו אותנו לעלייה ארצה בספינת מעפילים".

זו הייתה לא אחרת מאשר ספינת המעפילים המפורסמת 'אקסודוס', ששמה שונה ל'יציאת אירופה תש"ז', בה הצטופפו אלפי יהודים. הספינה נתפסה בידי השלטון הבריטי לא הרחק מחופי חיפה, ונוסעיה גורשו באכזריות בר"ח אב תש"ז חזרה לאדמת אירופה העשנה והמדממת. את העלייה הבאה עשה הרב ליאור בספינה 'נגבה' עם סרטיפיקט חוקי, שבועות ספורים לפני סיום המנדט הבריטי והכרזת המדינה.

"באנייה שאלו אותנו לאיפה אנחנו רוצים ללכת. כמעט שלא ידעתי לקרוא עברית, אבל ביקשתי ללכת לישיבה. הגענו לישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, ומשם בעצם אני זוכר את ליל הסדר הראשון בחיי, שאותו ערך הרב מנחם אופן ז"ל. הוא היה המורה שלנו וגם כמו האבא שלנו, כי הוא היה אחראי על כל קבוצת הילדים. לימי הפסח נשארנו בישיבה רק קבוצת העולים, כי כל ה'סברס' נסעו הביתה".

בשנה לאחר מכן, התארח הרב ליאור על שולחנו של הרב משה צבי נריה זצ"ל. "הרב הזמין אותי לליל הסדר, כביכול כדי שיהיה לו זימון בברכת המזון, כיוון שהילדים שלו עוד היו קטנים. הייתי אז כבן שש עשרה, וזה הסדר הראשון שאותו אני זוכר במסגרת משפחתית".

בהשאלה מההגדה, ממקומו של הבן שאיננו יודע לשאול, אל מקומו של הבן החכם, מספר הרב על כניסתו ההדרגתית לאוהלה של תורה. "באותם ימים ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, לא הייתה ישיבה תיכונית כמו היום, אלא תפקדה כמו ישיבה קטנה. אנחנו העולים היינו במסגרת נפרדת, כי לא יכולנו להשתוות עם בני גילנו הצברים. היו חסרים לנו תכנים בכל התחומים - בקודש ובחול. קראתי עברית מאוד לאט", הוא מספר. "במשך תקופה ארוכה הייתי קם חצי שעה לפני כולם, כדי שאספיק להתפלל תפילת עמידה עם הציבור".

אחרי כשלוש שנים בכפר הרא"ה, עבר הרב ליאור לישיבת כנסת יחזקאל, בראשות הרב יעקב כלאב זצ"ל, ומשם לישיבת מרכז הרב. "הייתי כבר בחור שיודע לקרוא", הוא מחייך. "היינו התשתית הראשונה כמעט של ישיבת מרכז הרב המחודשת. ב'בין הזמנים' כל הבחורים שהיתה להם משפחה נסעו הביתה לליל הסדר, ולי לא היתה משפחה, לכן הוזמנתי על ידי הרב צבי יהודה לליל הסדר אצלו בבית".

(צילום: הרב ליאור, הרצי:ה קוק והרב נריה (באדיבות המשפחה))

"מספר ימים לפני החג, הלכנו לאפיית מצות עם הרצי"ה במאפיית הלפרין", הוא משחזר לאחור יותר משישה עשורים. "הייתה להם 'חזקה' לאפות במקום עוד מימי הראי"ה קוק". הסדר עצמו התקיים במעגל משפחתי מצומצם - עם גיסו הרב שלום נתן רענן זצ"ל, הרבנית בתיה וילדיהם, ועוד איזה דוד זקן. "היה סדר רגיל", הוא מדגיש כשאני שואל על הנהגות מיוחדות של הרצי"ה. "בלי שום משיגע'ס וחומרות של אכילת שיעורים מוגזמים. לא צריך להשתגע בענייני כזית", חוזר הרב אל ההווה כאיש הלכה, ומצטט ארוכות בעל פה, מדברי הראשונים והאחרונים את הכרעתו הידועה בענייני שיעורי כזית של מצה ומרור. "אני לא זוכר משהו חריג בהנהגות", הוא שב ואומר כשאני מנסה שוב את מזלי.

במשך השנים לאחר מכן, בעודו בחור עד שהקים בית משלו, היה הרב ליאור עורך סדרים בצבא. היה זה פתרון טוב עבורו כבחור ישיבה בודד ללא משפחה, והוא אף ראה בזה שליחות חשובה.

"הצבא נתן אז גמול כספי על עריכת הסדר - חמישים לירות", הוא נזכר בחיוך. "כבחור ישיבה, אלו היו דמי כיס חשובים בשבילי שהספיקו למשך כחצי שנה". אחד מהסדרים נערך ב'בית הספר לשוטרים', כיום בניין מטה האו"ם שבסמוך לשכונת מעלות דפנה ואז עמדת חוד מסוכנת של צה"ל מול צלפי הצבא הירדני בירושלים המחולקת. "חייל אחד עמד בתצפית, ועוד שניים־שלושה חיילים היו למטה בתוך שוחה. שמנו קרש על ארגזי תחמושת ועליו נפרסה מפה. זה היה שולחן הסדר, תחת כיפת השמיים".

בכל דור ודור

סדרים אחרים ערך הרב בהרכב גדודי וחטיבתי. אמנם לאחר הרבה שנים, בהיותו ראש ישיבת ההסדר בקרית ארבע, שוב ערך הרב סדר אחד בצה"ל, בבסיס חטיבת השריון בה שירתו גם פלוגה מתלמידיו מהישיבה שבקשו זאת ממנו. הרב מציין שהמח"ט אז היה לא אחר מאשר אהוד ברק, אשר נכח עם משפחתו בסדר, ולשבחו ייאמר שדרש מכלל החיילים להישאר בסבלנות עד לאחר ברכת המזון, אותה בירך הרב בקול כדי להוציא ידי חובה את אלו שלא יודעים לברך, וכל החיילים אכן נשארו. "אני זוכר איך שלחו במיוחד עבורנו אוטובוס צבאי שלם (טיולית) שהסיע אותנו אל הבסיס", נזכר הרב אלקנה בחוויותיו כילד מאותה השנה.

"היה סדר ציבורי מיוחד גם בעיר ימית, שהתקיים כשבועיים בלבד לפני עקירת היישובים", מוסיף הרב אלקנה. "קבוצת המשפחות מקריית ארבע שהגיעה להשתתף במאבק, יחד עם עשרות בחורים ערכו סדר המוני בתוך מקלט ציבורי בעיר שהייתה כבר נטושה כמעט לחלוטין. אני הייתי אז כבן חמש, וכצעיר המשתתפים הייתי זה שהחביא את האפיקומן, דבר שתמיד היה 'עניין' אצלנו בבית. זו היתה חוויה מאוד חזקה. ביקשתי לקבל תופים של משחק, והם שמורים אצלי עד היום", הוא מחייך. "מה שההורים הבטיחו תמיד נתנו - והשתדלו כמה שיותר מהר".

"בליל שביעי של פסח באותה השנה, ערכנו את שירת הים על חוף הים התיכון", מוסיף הרב אלקנה. "בכלל, נקודת השיא שאני זוכר מימי הפסח כילד, הייתה דווקא מעמד שירת הים, כי בניגוד לליל הסדר שנערך בדרך כלל רק בחיק המשפחה, את מעמד שירת הים אבא תמיד עושה לציבור הרחב, עם הניגון המיוחד של הרב חרל"פ שאותו הוא שמע מהרב נריה. זה היה מעמד מאוד מרומם".

אני רוצה לחזור לליל הסדר כפי שהוא נערך בבית של הרב. מה יותר בולט ומה פחות?

"לאבא תמיד חשוב להדגיש בליל הסדר את החשיבות של הנושא המשפחתי - בבחינת "שה לבית אבות שה לבית". שכל המשפחה תהיה ביחד - זו הדרך שבה התורה רוצה שנעביר את המסר לדורות הבאים. בסדר עצמו, יש את הצד ההלכתי ואת הצד הרעיוני. בצד ההלכתי, אבא כאיש הלכה, מדגיש לפני כל סימן בסדר את ההלכות הפשוטות. כגון: כמה זה שיעור כזית או שיש לפטור את המרור בברכת האדמה שעל הכרפס וכדומה, זה מאוד חשוב להזכיר את ההלכות תוך כדי. כך הילד יודע זאת מקטנותו".

"בצד הרעיוני - אבא מעביר הרבה רעיונות מהרב קוק ומההגדה של הנצי"ב. גם כשהיינו קטנים אבא לא דיבר איתנו כמו בגן, אלא דיבר דברים גדולים. וזה מסר שאני רוצה להעביר להורים ולמחנכים: זה טוב לדבר עם הילד גם דברים גדולים, הנפש שלו מתרוממת. הוא מבין שהיהדות והתורה עמוקה ומאירה. זה מחזק את שאיפות הקודש שלו. גם אם הוא לא מבין הכל - הוא מבין שיש דברים שגדולים ממנו ושהוא יצליח להשיג ולהבין בגדלותו. כמובן שיש לנסות ולפשט את הרעיונות ככל שניתן, אך לא להימנע מלדבר עם הילדים ב"גדלות". הם קולטים יותר ממה שאנו חושבים שהם מסוגלים. ועוד, כשרואים הילדים שהאבא חי את הדברים שהוא אומר - זה העיקר שמשאיר חותם בנפש, כי את הרעיון עצמו אכן לא בטוח שזוכרים, אך את החוויה שנחרטה בנפשו הרכה של הילד 'גם כי יזקין לא יסור ממנה'".

האם בעצם העניין הוא לחדש בכל שנה, או דווקא לחזור על הראשונות?

"אני חושב שבעיקר יש חזרה. הרב צבי יהודה גם היה חוזר", אומר הרב אלקנה, ואביו מהנהן בהסכמה. "הדברים האמיתיים לא משתנים. כמובן שכל שנה מוסיפים פה ושם - אין בית המדרש בלא חידוש - אבל יסודות האמונה הלוא נשארים, אלא שצריך לחזור עליהם באותה חיות, וזה דבר שמאוד ראינו בבית".

להרים את המבט מקשיי היומיום

אחרי שהוא מספר על יציאת מצרים הפרטית שלו, מרחיב הרב ליאור את הדיבור על המסר העיקרי שהוא לוקח מתוך ההגדה וסיפור יציאת מצרים, לדור שלנו.

"יציאת ישראל ממצרים תופסת מקום מרכזי בקיום המצוות. מלבד המצווה הכוללת להזכיר יום יום את יציאת מצרים, בליל הסדר יש מצווה לפרט את הדברים, ולא בכדי. בסיפור יציאת מצרים מקופלים יסודות האמונה של עם ישראל - אמונה שיש בורא לעולם, אמונה שיש שכר ועונש, אמונה שיש השגחה פרטית - אלו דברים יסודיים בהשקפת עולמה של התורה, והילד צריך מקטנותו שיסבירו לו את זה. אם עד גיל שלוש עשרה הוא לא ילמד שום דבר ופתאום ביום אחד יגידו לו 'אתה חייב לעשות כך וכך' - המעבר יהיה חד מדי".

"עניין זה איננו רק בגלל רק זכירת העבר", הוא מוסיף. "הרמב"ן כותב באיגרת שלו, כי בכל זכירת העבר צריך לראות מהן ההשלכות לחייך, ובדורנו אנו מצויים מצד אחד בשיבת ציון, בחזרת עם ישראל לארצו כמו שכותב מרן הרב זצ"ל; מאידך, חיי היומיום משכיחים מרוב האנשים מלהבחין בגודל התקופה שאנו חיים בתוכה. לכן כשאנו מדברים על יציאת מצרים - זכירת העבר צריכה לעורר בנו את הראייה הנכונה, שבה אנו צריכים לראות בדורנו אנו את גודל השגחת ה', למרות כל הדברים העצובים והעננים השחורים שמעיבים בתכנים מסוימים של חיינו. בוודאי שיש דברים כאלה - כי להתעלם מהמציאות זו לא חכמה; צריך לראות את המציאות אך בכל זאת לא ליפול בייאוש, ולא בחולשת הדעת או ברפיון רוח, גם אם אנחנו רואים שגאולתן של ישראל קשה - יש להתמקד בלראות את הטוב".

"גם במצרים, אחרי שמשה רבנו נשלח לפרעה בפעם הראשונה, הוא נעלם מהשטח לשישה חודשים. אנשים כבר כמעט התייאשו. ולמה? כי עם ישראל לא היה מוכן לגאולה. רוב העם לא היה זכאי להיגאל מצד עצמם, ונגאלו בגלל זיקתם למשפחה הגדולה של עם ישראל. גם היום, יש חלק מעמנו שלא חש את התקופה, חושב שהכל זה מקרה. אולם מי שחי בעולמה של תורה יודע שאצלנו אין מקרה, אלא השגחת ה' על כל צעד ושעל, וממילא אדם כזה אינו נופל בחולשת אמונה".

תיקון חטא המרגלים כהכנה לגאולה

אפשר להבחין שכיום משמשים בערבוביה אור גדול וגם קשיים גדולים. איך דבר כזה קורה במקביל?

"חטא העגל, שהתרחש זמן קצר אחרי כל הניסים, היה בלתי נתפס, אבל העונש של דור המדבר בחטא המרגלים היה הרבה יותר חמור מהעונש על חטא העגל. הרמב"ם כותב בספר המצוות, שעם ישראל נקרא עם - רק כשהוא בארץ ישראל, וכך גם מסביר הרמב"ן בפירושו לשירת האזינו. עיקר העונש בחורבן בית ראשון ושני והפיזור בעולם - היה על חטא המרגלים, שנקרא מעילה בשליחות האלוקית שלמענה נבחר עם ישראל".

"אם נשאל את עצמנו, האם עם ישראל כיום תיקן את חטא המרגלים", עונה הרב לשאלה, "הרי שחלק מעמנו התעורר לתקן, וחלק ממשיך את חטא המרגלים, ולעניות דעתי זו אחת הסיבות שאנחנו סובלים מהטרור. עם כל מה שזכינו בדורנו, הרי שהיום לצערנו בתוך ארצנו, בשכונות מסוימות בירושלים, אם עקרת בית שרוצה ללכת לערוך קניות, צריכה להזמין מאבטח, ויש מקומות שיהודים גרים ממש בתוך מבצר, אז זו חרפה ובושה! זה עם חופשי בארצנו?! אנחנו במו ידינו הבאנו את זה על עצמנו; כשנותנים למחבלים עוד ועוד, בכך מטפחים את הטרור באופן עקיף".

"אין פתרון רציונלי למציאות שבה אנחנו חיים, כל זמן שעם ישראל לא מתקן את הזיקה לארץ הקודש - כי זה הבסיס שעליו תקום ההכרה באלוקי ישראל ובייחודנו כעם. כשאנחנו מדברים בפסח על גאולת מצרים, צריך להשליך את זה גם על ההווה. לחזק את ההבנה לקראת מה מטרת הגאולה, ולשם מה נוצר העם הזה ומה תפקידו בעולם, להיות כברית לאור גויים. כשעם ישראל ישנה את הנהגתו - אין ספק שהקדוש ברוך הוא ישנה את הנהגתו, ועם ישראל ייכנס לחירות בצורה שלמה".

איך מקשרים את הבנת הגאולה הראשונה להכנה שלנו לגאולה השלמה?

"אנחנו אומרים בתפילה 'והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך'. בשביעי של פסח, כשאדם יוצא מהחג, הוא צריך לשאת אתו מטען רוחני לקראת העתיד. מפסח צריך לצאת בשאיפה לגאולה ובעומק של אמונה, בעוז ובגבורה. אצל החסידים נהגו לקיים סעודת משיח, או סעודת הבעל שם טוב. אצל אחינו המרוקאים עושים את המימונה, וגם הגר"א הנהיג לקיים סעודה לקראת צאת החג שבה מרבים באכילת מצה וכך נהג גם הרצי"ה זצ"ל. כשאנחנו יוצאים מן החג בצורה כזו לשגרת היומיום, אנו מזכירים לעצמנו שאדם שיש לו עומק אמונה, איננו נופל בייאוש גם אם האווירה מסביב לא כל כך קלה".

• • •

הטלפון שוב מצלצל, קוטע את שטף הדיבור של הרב, שמסתובב ומביט דרך החלון אל השכונות הערביות הבנויות בצפיפות במורד הר הזיתים. "אנו זוכים לראות באופן מוחשי את גודל השגחת ה', שפועל לגאול את עם ישראל למרות כל הקשיים והחולשות", הוא אומר לסיום. "אור גאולת ישראל ילך ויגדל עד שנזכה בקרוב שיתקיים בנו 'אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו'".

הראיון המלא יתפרסם בגיליון 'קרוב אליך' של השבת הקרובה

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר